השבוע מלאו חמש שנים ללילה הכי הזוי שהיה לי בחיים.
בשעה 01:00 בלילה התעוררתי רטובה, לא כל כך הבנתי מה קרה לי וכשקמתי
לשירותים הרגשתי שאני עושה כמות פיפי של פילה.
כמה דקות אחרי ירד האסימון שירדו
לי המים.
הערתי את בועז ואמרתי לו: אני חושבת שמשהו לא בסדר.
בועז אמר לי אני אחליף סדין ותחזרי לישון (גברים J )
את התחושה הזו, בדרך לבית החולים, בשבוע 29 כשכל הדרך ממשיכה ירידת
המים קשה להסביר.
מחשבות על לידה מוקדמת, סיבוכים של פגות או הריון שמסתיים באסון
התרוצצו לי בראש.
כמה שעות אחרי, נכנסתי בשקט בשקט למיטה האמצעית בחדר זר, המחלקה
להיריון בסיכון.
לא ידעתי אז
שהמיטה הזו תהפוך למיטה שלי במשך 4 שבועות וחצי.
לא
ידעתי שכשהמיטה ליד החלון תתפנה והרופא יציע לי שדרוג אני אסרב כי מזל לא מחליפים.
הרופאים שקיבלו אותי בלילה במיון יולדות לא היו אופטימיים, הם הכינו אותנו
שלידה תתפתח תוך כמה ימים ואני לא הבנתי איך בינתיים, העוברית שלי יכולה לשרוד
בלי מי שפיר.
החדר הזר הפך להיות מקור תמיכה גדול.
על המיטה מימין שכבה אחת הנשים החזקות שפגשתי בחיי. בחורה בת 22 שחזרה בתשובה והייתה עבורי מודל לחיקוי
בשקט שלה, בנינוחות, באופטימיות וזאת על אף הקשיים הגדולים שחוותה.
יום רדף יום ולי נהיה סדר יום קבוע ומנחם.
הבוקר התחיל עם ארוחת בוקר של ארומה, אח"כ אולטרסאונד שמדד את מי
השפיר במילימטרים, ביקור רופאים ופרידה עד לערב.
בועז לעבודה ואני להמשך שכיבה במיטה, למוניטורים ולשיחות עם החברות
החדשות שלי.
כל חיי הבוגרים עבדתי בסביבה נשית אבל במחלקת היי ריסק של אסף הרופא גיליתי משהו אחר על הכוח הנשי.
התחלקנו לשני סוגים של מאושפזות. אלו
שמותר להן לקום מהמיטה ואלו שאסור להן, כמוני.
הבנות
שקמו היו עוברות ממיטה למיטה, מדברות, משתפות, מעבירות את הזמן בשיחות עמוקות או
בשיחות סתמיות, העיקר להסיח את הדעת מהחשש לחיי העובר שבבטן.
4 שבועות וחצי אחרי אותו הלילה נולדה רוני.
משפחתנו התחזקה בעוד צלע נשית.
התאזנו?
אני לא בטוחה.
בחמש השנים האחרונות עברתי שינויים מרחיקי לכת, הפכתי משכירה לעצמאית,
מאשת ביטוח למדריכת התפתחות, מלובשת בגדים מחויטים ללובשת בייסיק, משונאת שיווק
ומכירות, למבינה שרק ככה אגיע לאימהות.
יד ביד עם השיווק הגיע לחיי גם הפייסבוק.
לאט לאט גיליתי את הקבוצות הקיימות בו.
ובתוך הקבוצות גיליתי נשים.
נשים ענקיות, נטולות ציניות, מלאות אנרגיה, כנות ובעלות רצון טוב שבא
באמת מהלב.
נשים שאת חלקן פגשתי רק דרך תמונת הפרופיל, ועם חלקן נפגשתי פנים אל
פנים.
אלו נשים שבכל פעם שישבתי בביתי מול המחשב ושיתפתי בהתלבטות, בתהייה,
גיליתי שאני לא לבד ושהן נמצאות ממש ליד מוכנות לתת עצה, לשתף בחוויה דומה, לספר מניסיונן,
ולעזור.
כשסיפרתי בשמחה על עוד תהליך שהצליח, הן שמחו בשבילי שמחה גדולה.
שיתפו וכתבו.
ראיתי נשים שבשעת לילה מאוחרת, כתבו: מי יכולה לקפוץ אלי עכשיו ולהביא
לי נורופן לילד? שעה אחרי ראיתי שאותה אחת כתבה תודה לזו שהביאה.
פעם הייתי צינית, ומאז שהכרתי אותן הבנתי שציניות זה מחבוא מול מי שמולך, שאין מקום לציניות יותר בעולם שלי.
בפייסבוק גיליתי נשים שעוסקות בשיווק, בליווי עסקי ובתמיכה
לעצמאיות.
אחד הטיפים הראשונים שקיבלתי היה: תמצאי מה מייחד אותך, מה עושה אותך שונה
ממדריכות אחרות.
בזכותכן יקרות עברתי תהליך וגיליתי שחשוב לי שהסדנה תהיה גם מקור
לתמיכה.
לכן, בכל פתיחה של סדנה גדולה אני אומרת לאימהות: לסדנה יש שתי מטרות:
הראשונה, לקבל כלים כדי להבין ולקדם את התינוק בהתפתחות.
השנייה והלא פחות חשובה, להוות מקור של תמיכה, מקום להכיר עוד נשים
שנמצאות בבית בשעות היום ומחפשות חברה.
אבל השוס הגדול שלי הוא הסדנאות "בשניים" שתי אימהות ושני
תינוקות.
בסדנאות האלו אני שומעת מהאימהות על הקשיים האמיתיים, על הפחדים, על
המחשבות.
הן נפתחות, הן מתחברות ונוצרת אווירה אחרת.
נוצרת קירבה.
קירבה כזו שיכולה לקרות רק בין נשים.
פעם אחת זה לא הצליח, הקרבה לא נוצרה.
במשך שבוע התחבטתי מה לעשות, שיתפתי את הנשים היקרות בחיי ובסוף
החלטתי שלא צריך להתעקש. לפעמים למרות שאני ממש ארצה זה לא יקרה.
אז עשינו הפרדה.
אז עשינו הפרדה.
אני כבר לא בקשר עם אף אחת מהנשים שהכרתי בזמן האשפוז, היה זמן שהיה לי קשה עם זה.
היום אני יודעת שיש חברויות שנועדו לזמן מסוים, אנשים שהגיעו לחיינו
כדי ללמד אותנו משהו ומשם ממשיכים הלאה.
בעוד ארבעה שבועות נחגוג לרוני יום הולדת חמש.
לפני חמש שנים תאריך הלידה היה יומיים לפני ליל הסדר והנה אנחנו יומיים
לפני ליל הסדר ואני מתנתקת מהבית, סוגרת את הדלת וכותבת לכם על הלילה ההזוי בחיי,
על הדרך שעברתי מאז, על כוח שגיליתי בנשים, בפייסבוק, בקהילה.
וכמובן הסדנאות והחוגים שלי
ואם כבר הזכרתי אז הנה כמה מהקבוצות:
אם שכחתי מישהו או משהו, אתן מוזמנות לכתוב לי ואוסיף.
תודה שקראתם,
אשמח לתגובות ושיתופים :)
