יום שני, 25 ביוני 2012

למה?

לפני מספר שבועות הקשבתי להרצאה בנושא מיתוג.
ההרצאה הועברה דרך הפייסבוק של עמרי רווח והעבירה אותה לימור ארליכמן.
היא התייחסה לנושא שהטריד אותי רבות.
השוק מוצף.
בכל תחום יש המון בעלי מקצוע שמתחרים על אותם לקוחות.
מדוע שאימא הרוצה לצאת עם תינוקה לסדנת התפתחות תבחר בי?
לימור הדגישה את הצורך בבידול.
מה יעשה הבדל ביני לבין מדריכות אחרות באזור בו אני עובדת.
לימור הסבירה שכל אדם, בכל תחום צריך למצוא את התשובה לשאלה:
למה אתה עושה את מה שאתה עושה?
תשובה מדויקת לשאלה תייצר פרסום שישדר את מה שמיוחד לי ותמשוך אלי את קהל היעד המתאים.
במשך שבועות ארוכים חיפשתי את התשובה, היו לי כל מיני תשובות אבל לא הייתה לי תשובה אחת מדויקת וברורה למה החלטתי ללמוד ולעסוק בהדרכה להתפתחות תינוקות.

מצאתי את התשובה.

הורים מגדלים את ילדיהם בהתאם להרגלים שלהם.
אנחנו שבויים בנוחות שלנו, במה שאנחנו מכירים, באיך שגידלו אותנו ובמה שמתאים לנו, לאישיות שלנו.
הדרך הזו לא תמיד נכונה לילדינו.
אם אני אוהבת שקט ומעדיפה להיות בביתי, אגדל כך את ילדיי, ואכיר להם למעשה רק דרך אחת של שקט ושגרה קבועה ובכך אמנע מהם אפשרות להיות אחרים ממני.

קל להסתכל על סיטואציה מבחוץ ולראות איפה הטעות.
הרבה יותר קשה להבין את הטעות בזמן שהיא נעשית.
אני יכולה לומר היום במבט לאחור על המון טעויות שעשיתי עם בכורי,
בלי שהבנתי בזמן אמת שזו טעות.
היום, לפעמים אני מצליחה לראות את הטעויות שלי גם ממרחק קצר.
לפעמים אפילו ברגע שהן מתרחשות.

אני יודעת שאסור להתערב במריבות בין ילדים ואתמול בכל זאת התערבתי.
אבל אני מתערבת רק במקרים בודדים כי אני באמת מבינה כמה חשוב שלא אכניס את הפרשנות שלי ואת הדעות שלי לתוך מערכת היחסים שלהם.
לא ידעתי את זה,
אבל במשך השנים השתתפתי בסדנה של מכון אדלר, בערבים של הרצל כחלון, קראתי ספרים וזה חלחל.

כשאני מסבירה מה אני לומדת שואלים אותי, מה זה לא בא באופן טבעי?
באופן טבעי הורה שמזהיר את ילדו פן יפול יגדל ילד שמפחד להתנסות.
באופן טבעי הורה שמרגיל את ילדו שהבית דומם כשהוא ישן יגדל ילד שצריך לחזור איתו הביתה כשהוא עייף.
באופן טבעי הורה שלא יודע להציב לילדו גבולות יגדל ילד שלא נעים לארח אותו.
באופן טבעי הורה חרד יגדל ילד שהעולם מפחיד אותו.

יש כמובן יוצאי דופן וזה לא תמיד חד משמעי, אבל לדעתי עלינו  לאפשר לילדים שלנו לקבל חוויות שונות ממה שאנחנו נותנים באופן טבעי.
אין פה איזה סוד גדול, רק כשאתה אחד השחקנים קשה לך לראות את כל מה שמתרחש על הבמה.

אני רוצה לדעת להקשיב לאימהות שמגיעות, לשמוע מה הן באמת אומרות, להבין מה קשה להן ואיך אני יכולה להקל עליהן.

וזו התשובה שלי:
אני רוצה להיות זו שתדליק את האור לכל הורה בדיוק במקום שהוא צריך.

קשה לזהות את המקום המדויק אבל עוד יותר קשה ללמוד איך לומר את זה.

יום שני, 18 ביוני 2012

קשר משפחתי

משפחות, תמיד מורכב.
לכולנו יש אבל אצל כל אחד הסיפור שונה.

בחלומות שלי ילדיי מגיעים לארוחת ערב משפחתית, אנחנו יושבים מסביב לשולחן, בועז, אני , עידו ורוני, בני הזוג שלהם ונכדינו.
האווירה שמחה ועליזה, כולם רוצים לדבר ולספר.
לכל אחד מבני המשפחה שלי הכנתי את האוכל שהוא אוהב.
יש לנו בבית חדר לנכדים.
יש בו מיטות, צעצועים, מחשב והוא יפה ושמח.
מי שרוצה נשאר לישון אצלנו אחרי הארוחה.
אידיליה.

עד שזה יקרה יעברו שנים של גיל התבגרות ,  בגדים בחוסר טעם, חיפוש עצמי, בחירות שאולי לא יראו לי ובני זוג שאולי לא אוהב.
החכמה בעיניי היא להצליח לעבור את השנים המאתגרות האלו במקסימום קבלה של הילדים שלי כמו שהם ובמינימום הערות ועיקום אף.
כדי שהחלום הזה יתגשם צריך שנים של קשר טוב ומקבל, צריך שהבית ישמש תחנת תדלוק רגשית לילדים, צריך שהם ירצו לבוא לשבת איתנו מסביב לשולחן.

יעל פוזננסקי-יוסף, ג'ינג'ית עליזה וצוהלת, כבשה את ליבי כאשר נפגשנו לראשונה ממתינות ליד שער בית הספר.
החודש פורסם הספר של יעל "הסבים של יעלי" ספר ילדים מקסים על קשר אוהב וחם בין יעלי לסבים שלה שגרים בפריז.
יעלי מבקרת בחופשות אצל סבא וסבתא, רק היא, בלי ההורים.
יעלי מקבלת סבא וסבתא לעצמה, בלי הערות בינם לבין הוריה, בלי המשקעים שיש להורים שלה מילדותם.
סבא וסבתא שממלאים את ליבה בזיכרונות שתנצור לעד.
ריח קרם הפנים של סבתא והתפוח שהיא אוכלת עם סבא.

הילדים שלי סופגים את המטען שלי, את הכעסים, את ה"חשבונות" עם הוריי.
המחשבה שזה מה שהילדים שלי רואים, מצמררת אותי.
אני קצת מקנאה ביעלי הקטנה שפגשה את סבא וסבתא שלה בלי ההורים ברקע שיקלקלו לה.

אז בשביל לאפשר לילדיי אווירה נטולת המשקעים שלי, אני צריכה שהוריי יעברו מעבר לים?
אולי אתחיל בזה שאסלח להם ואבין שהם עשו ועושים את הכי טוב שהם יכולים ויודעים,
בדיוק כמוני?
הרווח יהיה כפול: דוגמה טובה לילדיי וקשר חם וקרוב עם הוריי.


הסבים של יעלי

יום שלישי, 12 ביוני 2012

לשבור את הגלים

כאשר אני אומרת לאימהות ש"הרבה" על הידיים עד גיל 4, 6 חודשים זה צורך ולא פינוק, קשה להן לקבל את זה.
הן בטוחות שהתינוק יתרגל, וירצה על הידיים מתוך פינוק.
ההסבר הוא פשוט: תינוק זקוק לתנועה, הוא רגיל לתנועה מאז שהוא ברחם ופתאום התנועה נעלמה.
איך הוא יחזיר אותה? הוא לא יכול לבד.
בשביל זה יש בכי והורים. התינוק בוכה, ההורים מרימים, מטיילים איתו על הידיים והוא נרגע.
הורים מפרשים את זה בטעות כפינוק אבל זה צורך.
כאשר תינוק לומד להניע את עצמו לבד הוא פחות ופחות מבקש את זה.
ככל שהוא יקבל מענה יותר מדויק לצורך הזה (וגם לאחרים) הוא ירגע מהר יותר וירגיש בטוח יותר בעולם שסביבו.

היום עידו שלי, בן ה 11 היה צריך שאתן לו "תנועה".
הוא התעורר בבוקר עם מצב רוח לא טוב,  או כפי שהוא אמר, הרגשה רעה.
הוא יכול היה להמציא, כואב לי הראש, הבטן, האוזניים.
אבל הוא היה כן ואמר ישירות, יש לי הרגשה רעה, אני לא רוצה ללכת לבית ספר.
מיד התרוצצו לי בראש כל ההסברים מדוע זו טעות, אבל האינטואיציה אמרה לי לאפשר לו.
אמרתי או קי, אני סומכת עליך שאתה זקוק ליום חופש ושתשלים את החומר.

היו לי כמה דברים מתוכננים לבוקר אבל חשבתי לעצמי, הילד מרגיש רע בגלל משהו, הסיבה לא ידועה לי, אבל אני יודעת איך לשפר לו את מצב הרוח.
הודעתי לעידו, עד 11 אני עסוקה, ואחרי זה נוסעים לים!
הגענו לים, הים היה סוער, היו מערבולות ודגל אדום. היה קטע אחד שמותר היה להכנס,
עידו כמובן מיד רץ למים, אני התיישבתי על הכיסא ונהניתי לראות אותו.
הוא קפץ על הגלים, צלל, שחה ובעיקר שחרר, פרק את כל מה שהעיק עליו.
אח"כ ישבנו יחד, דיברנו, צחקנו והיה כיף גדול.

בעיניי זה בדיוק כמו להרים תינוק.
עידו היה זקוק למשהו שהוא לא יכול היה לספק לעצמו.
הרי אם היה נשאר בבית הוא היה מבלה את היום מול המחשב, הטלויזיה והסוני.
מצב הרוח שלו, סביר להניח לא היה משתנה והוא היה גורר את ההרגשה הרעה לאורך היום.
בגילו הוא לא צריך שארים אותו ואטייל איתו בחדר והחיבוק שלי מעיק עליו אחרי 2 שניות.
אבל להסיע אותו לים ולאפשר לו לשחרר כעסים על הגלים, זה בדיוק מה שהוא צריך כדי לעשות ריסטרט.

אני לא חוששת שהוא "יתרגל" ויבקש לעיתים קרובות לוותר על בית ספר וללכת לים, אני מכירה את עידו,
הוא אחראי ובוגר וברור לי שהרבה בקרים לא התחשק לו והוא בכל זאת הלך.
וחוץ מזה, עוד שבועיים החופש הגדול!

יום שלישי, 5 ביוני 2012

ריקוד העכביש

בספרו "כוחו של הרגע הזה" כותב אקהרט טול : "רק במצב של תודעה ללא חשיבה אפשר להיות יצירתי".
כשקראתי את המשפט הזה עצרתי לחשוב.
ניסיתי להבין למה הוא מתכוון.
הוא מסביר שהיצירה היא ממקום חסר דעת, ממקום של שקט פנימי. כשדרוש פתרון יצירתי אנחנו נעים מדי כמה דקות בין מחשבה לחוסר מחשבה.
המשפט הזה לא עזב אותי בשבועות האחרונים.
הבנתי, זה בדיוק כמו שבאמצע נהיגה/מקלחת/שטיפת כלים צץ פתאום הפתרון שחיפשנו.

בסוף שבוע שעבר פורסמה הכתבה "ארבע דרכים יצירתיות להגיע ליצירתיות"
(בעיתון כלכליסט, ראו קישור למטה)
הסתקרנתי.

הכתבה ארוכה אבל שווה השקעה. (תוכלו גם להבין את שם הפוסט)
מסתבר והוכח במחקרים, שאנשים אשר חולמים בהקיץ משיגים תוצאות גבוהות יותר במבחני יצירתיות.
זה הכה בי.
כבר כמה שנים אני שומעת מהמורות של בני תלונות על כך שהוא חולם בהקיץ. סוף סוף מצאתי לזה יתרון!
אבל כדי להינות מהיתרון צריך לחכות כמה שנים, כי הרי בבית ספר אף אחד לא מחפש יצירתיות.
בבית ספר יצירתיות זו קללה.

מתי זו הופכת להיות תכונה מוערכת? הרבה אחרי,  כשמשתלבים בשוק העבודה, פתאום אנשים יצירתיים פורחים.
הם הופכים למצליחנים ומבוקשים בתחומם.

ומה לגבי תינוקות?
גם תינוקות ופעוטות זקוקים לזמן בהייה, חלימה. בסדנאות אנחנו מקדישים לכך תשומת לב, מכניסים לערסל, למנשא, נותנים תנועה מונוטונית ומאפשרים לתינוק לשהות במצב של בהייה. אצל תינוקות זה בדרך כלל מוביל לשינה טובה.
לנו ההורים יש נטייה להתרוצץ עם הילדים ממקום למקום ובין לבין למלא להם את הזמן בטלוויזיה.
כדאי לאפשר להם להיזרק על הפוף (אם אין לכם רוצו לקנות יש עכשיו מלא קופונים) או על הספה ולנוח.
בין החלימות אפשר לשמוע אותם מדברים לעצמם, וללמוד מכך המון על איך שהם מפרשים את היום שעבר עליהם.

בשבוע האחרון התנדנדתי בין אמון לחוסר אמון ביכולת שלי להצליח. באופן ישיר, גם הרעיונות לשווק פחתו ומצאתי את עצמי עסוקה בלמה זה לא יצליח במקום ביוזמה ויצירתיות.
אחרי קריאת הכתבה החלטתי ליזום חלימה בהקיץ.
אני לא טובה בזה, לא יכולה לשבת ולא לעשות כלום. אותי כבר "קלקלו"
לכן הבוקר החלטתי לנסוע לים, שם מול הגלים אצליח לחלום.
5 דקות אחרי שהגעתי צלצלה חברה והצעתי לה להצטרף.
אז אומנם לא חלמתי בהקיץ מול הגלים, אבל התמלאתי באנרגיות ובדרך הביתה באוטו צץ לי רעיון - לכתוב על זה פוסט.



לכתבה:  http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3572606,00.html