יום שבת, 21 בנובמבר 2015

הכי פשוט, הכי בסיסי. פשוט אמא טובה

חשוב לי להרגיש שאני אמא טובה.
רוב הזמן אני מרגישה ככה.
אבל לא תמיד.
יש כמה נקודות ב 14 וחצי שנות האימהות שלי שהתחושה הזו התערערה.
 
כשעידו נולד, עוד בחדר לידה הניחו אותו על הבטן שלי,
מיד הנקתי אותו, השאירו אותנו יחד שעתיים לפני שלקחו אותו לתינוקייה.
הרגשתי אז אמא טובה.
כשהיו לו התקפי גזים אחר הצהריים
והיינו מטיילים בבית, כשהוא על יד אחת וביד השנייה חייגתי לבועז ונבחתי את השאלה :
מתי אתה בא?
לא הרגשתי אמא טובה.
כשגיליתי אחרי כמה שבועות שמול שטיח קיר שקנינו בירושלים הוא נרגע.
הרגשתי אמא טובה בחזרה.
 
וכך זה ממשיך
14 שנים וחצי.
בדרך נולדה רוני עם העולם הפנימי העשיר שלה והציבה בפני אתגרים חדשים.
 
יש תקופות שאני מרגישה שאני אמא טובה.
שאני מבינה אותה,
שאני מצליחה לעזור לה לחדד את הרגשות שלה,
שאני משקפת לה את מה שהיא מרגישה בצורה מדויקת.
שאני מצליחה לאתגר אותה להתגבר על קושי מתוך אמונה בעצמה ובטחון.
אז אני מרגישה אמא טובה.
ויש רגעים שלא.
שמתם לב שאלו רגעים ולא תקופות?
זה הכיף בניסיון, האסימונים יורדים מהר יותר.
יש רגעים שהיא מביאה משהו חדש,
ואז אני משתתקת או מגמגמת.
ולוקח לי זמן להבין.
ולפעמים אני מבינה שטעיתי ומשנה ומתקנת.
 
14 שנים וחצי הביאו אותי לגיל ההתבגרות.
הקשר מקבל פנים חדשות,
הוא משתנה.
עידו מתנהג אלי אחרת.
פתאום אני מוצאת את עצמי נפגעת, מבולבלת, פוחדת.
כן ממש פוחדת.
פוחדת לקלקל את הקשר הטוב שלנו.
פוחדת שהוא יתרחק ולא יתקרב חזרה.
פוחדת לעשות טעות.
 
ממש כמו בהתחלה,
כשהייתי אמא בפעם הראשונה ופחדתי שאם אני לא עושה נכון אני אקלקל אותו.
שאם בועז עושה אחרת הוא יהרוס לי.
שאם סבתא מפנקת זה יתנקם בי.
רק ברגעים שהפסקתי לפחד,
(ואז הם היו רגעים)
מצאתי את הביטחון בחזרה.
את האמונה שאני עושה בשבילו הכי טוב שאני יכולה
ושאף אחד לא יכול לקלקל את זה כי כולם עושים את הכי טוב שהם יכולים.
כולם עושים הכול מאהבה.
 
הפעם הפחד נעלם מהר יותר
וכשהוא נעלם הגיע הביטחון וההבנה שאני צריכה עוד כלים.
אז נרשמתי ללימודים וביום שלישי הקרוב אני מתחילה ללמוד הדרכת הורים.
קודם כל בשבילי.
בשבילנו, בשביל המשפחה שלי.
לפני שאני חושבת על זה כעוד זרוע מקצועית,
אני רוצה את זה בשביל המשפחה שלי.
ככה גם התחלתי ללמוד בצעד ראשון.
רוני עברה אצלם אבחון ושיעורים פרטיים.
התוצאות היו מדהימות ואני החלטתי שאני רוצה גם.
שאני רוצה לדעת עוד, להבין בדיוק איך ההתפתחות המוטורית משפיעה על האישיות המתעצבת.
ותוך כדי הלימודים החלטתי לעזוב את הנוחות בלהיות שכירה ולצאת החוצה עם הידע הזה
להביא אותו למשפחות נוספות כדי שגם הם ידעו.
 
חשוב לי לומר לכל אמא שאני פוגשת, שהיא אמא טובה.
 
גם אם התינוק שלך לא ישן בלילה, לא ישן ביום ובוכה הרבה.
את אמא טובה.
גם אם קשה לך להניק ואת רוצה להפסיק (גם אם לא ניסית בכלל) ואת מתייסרת ומבולבלת ומלאה ברגשי אשמה,
את אמא טובה.
גם אם הוא לא זוחל או לא הולך ואת מרגישה שפספסת משהו בדרך.
את אמא טובה.
אני אעזור לך להבין מה קורה לתינוק שלך,
ואתן לך כלים להתמודד ולהכיל.
כדי שיהיה לך ביטחון, ושתסמכי על עצמך
ותדעי ותרגישי בכל רמ"ח איברייך
שאת אמא טובה. 
 
 כי כשאנחנו מרגישות שאנחנו אימהות טובות,
אנחנו רגועות, נינוחות וקשובות.
אנחנו שומעות את מה שבאמת צריך לשמוע
ורואות את מה שצריך לראות.
רעשי הרקע מתרחקים,
והתמונה  מתבהרת,
ואנחנו יכולות להיות מדויקות יותר בשביל המשפחה שלנו  ובשביל עצמנו.

 

יום שישי, 13 בפברואר 2015

סגירת מעגל

שיחה שעלתה בנושא פחדים של ילדים
והדרך להתמודד איתם,
הובילה אותי להתיישב מול המחשב ולשתף איך נסגר המעגל (ממש השבוע)
שהתחיל אז, בתחילת ספטמבר.

שנת הלימודים התחילה ורוני יצרה קשרים עם מורים רבים בבית הספר.
בילתה את ההפסקות שלה צמודה למורה או למזכירה
ולאט לאט נפתחה.

בהתחלה שיחקה רק עם ילדים שהיו איתה בגן
ואחרי כמה חודשים הרחיבה מעט את המעגל.
בהפסקות היא כבר לא צמודה למורה
היא משחקת ופעילה.

דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהיה.
בבוקר, היינו צריכים ללוות אותה לכיתה ולחכות לא רק לצלצול
אלא ממש עד שהמורה הייתה מגיעה לכיתה.
בהתחלה זה הביך אותי.
האמא היחידה שעומדת בכיתה ומחכה...
רציתי לומר לה,
שחררי כבר.
חנוכה הגיע, הגיע הזמן שתתרגלי!
אבל שתקתי.
הילדה שלי אמנם לא קוראת מחשבות,
אבל כמו כל הילדים היא קוראת את ההורים שלה.
ויודעת בדיוק מתי הם גאים, מתי מאוכזבים ומתי עושים את עצמם.
מתישהו שחררתי אני.
זו לא הייתה החלטה של בוקר אחד,
אבל משהו אצלי הרפה ואמר:
לבת שלי יותר קשה מלילדים אחרים ואני נשארת עוד חמש דקות.
זה לא אומר שנכשלתי,
(ברור לכם שזה היה הקושי שלי מול החמש דקות האלה)
אם כבר זה אומר שאני אמא קשובה ומכילה.

ואז כששחררתי התרחש השינוי.
בוקר אחד לפני שבוע רוני הודיעה שהיא תיפרד בשער בית ספר ותיכנס לבד.
כמה ימים אחרי כן הוכרז על ידה שהיא כבר לא מפחדת להישאר רק עם עידו,
שלא צריך יותר בייביסיטר ו "זהו נעלם לי הפחד".

במקביל לזה ששחררתי התחלתי להישאר איתה עוד שעה בחצר בית ספר אחרי הלימודים.
כמעט כל יום נשארנו ורוני לפעמים שיחקה עם ילדים אחרים ולפעמים עם עצמה.
בנוסף עודדתי אותה לעלות על המתח והסולם המאוזן.
הילדות בכיתה שלה שולטות בזה וידעתי שזה יעזור לה להרגיש שגם היא יכולה.
ובנוסף זה גם חיזוק טוב לחגורת הכתפיים.
עוד בונוס משמעותי לילדה עם טונוס שרירים נמוך.
אז עבדנו ועבדנו,
ולקח הרבה זמן עד שהגיעו התוצאות.
אבל הן הגיעו בדיוק באותו שבוע שבו הוכרז הניצחון על הפחד.
רוני הצליחה לעבור 5 שלבים על הסולם.
יש שיגידו שזה מקרי,
אני כבר יודעת בוודאות שלא.
כשהגוף מתחזק מתחזקת גם הנפש.

זו לא תמונה של המיתקן בבית הספר
אבל זה מיתקן דומה
תודה למירב ומעיין על הצילום
מאימהות לתינוקות אני שומעת תמיד,
מהרגע שהוא למד להתהפך/לזחול,
הוא רגוע יותר, יש הרבה פחות בכי ותסכול.

עוד אנקדוטה לסיום.
רוני סרבה בתוקף להזמין ילדים מהכיתה הביתה.
בשיחות איתה היא אמרה שאולי ישעמם להם,
שהמשחקים שלה לא יעניינו אותם וכו'
דיברנו על כך מדי פעם ושום דבר בעמדתה לא השתנה.
אז החלטתי לדחוף קצת,
פעם כתבתי על זה,
על ההבדל בין לדחוף ולדחוק.
אני דחפתי, ויזמתי להזמין חברה מהכיתה.
היה חיבור מעולה
והן שחקו יחד בכיף גדול.
שמעתי אותן מדברות וצוחקות ופתאום רוני יצאה מהחדר,
באה אלי לסלון ואמרה לי: צדקת!
ואיזה חיוך שהיה לה עם הפנים :)