את בכלל לא מכירה אותי

בגיל 19 הכרתי את בועז
די מהר אחר כך כבר הוזמנתי לארוחות ערב בבית הוריו
בכל ארוחת ערב מריקה הייתה שואלת את בועז מחדש:
בועז אתה רוצה דג?
ובועז היה עונה: "לא".
לפעמים התשובה הייתה ארוכה יותר:
"אימא אני לא אוהב דגים".
ולפעמים התשובה הייתה כזו:
"כל שבוע תשאלי? מה את לא מכירה אותי?"

בסביבות גיל 14
כשהייתי בראשית גיל ההתבגרות,
המחזור החודשי לא הגיע כמה חודשים.
אימא שלי לקחה אותי לרופאת נשים,
בסיום הבדיקה כאשר התלבשתי
שמעתי את אימא שלי שואלת את הרופאה בשקט:
"יכול להיות שהיא בהיריון?"
הרגשתי בבת אחת תחושה נוראית
איך יכול להיות שאימא שלי לא מכירה אותי?
איך היא לא יודעת שאין לי חבר
שאפילו עוד לא ממש התנשקתי...

לפני זמן מה
אמרתי משהו לעידו
אני לא זוכרת מה זה היה
אפילו לא בערך
אבל אני זוכרת שהוא אמר לי:
"את כנראה לא מכירה אותי".

המשפט הזה צבט ומעך לי את הלב כמו שאף אמירה אחרת לא עשתה.

כי אני זוכרת שהרגשתי בדידות נוראית.
אם אימא שלי, זו שילדה אותי
יכולה לחשוב עלי כזה דבר,
אם אימא שלי לא שאלה אותי בעצמה
אפילו פעם אחת לפני שלקחה אותי לבדיקה
בצורה הכי פשוטה וישירה
שאלה שהיום בדיעבד היא נראית לי לגיטימית,
אז מי כן מספיק קרוב אלי ומכיר אותי?

היום כאימא לבן מתבגר אני יכולה כבר לחוש
את הפוטנציאל הזה לניתוק.
את האפשרות שהקשר ביננו יהפוך רק לשאלות חד צדדיות
והתשובות שיגיעו בצורת הנהונים או נהמות
יעוררו מריבות.
אני כבר מזהה את המלכודת הזו שאורבת לי מעבר לפינה.
פתאום הילד משתנה לי מול העיניים.
התגובות שלו אחרות, הוא חסר סבלנות
הדברים שהתרגלתי להרגיע איתם כבר לא עובדים
ולפעמים הם אפילו מלבים את האש הפנימית שבוערת בו.

אם הקשר ביננו הוא שביל
אני מרגישה שעצרתי צעד אחד לפני הבור
לקחתי רגע נשימה
עשיתי restart
ועקפתי את הבור הזה מצד ימין.
העיקוף היה מאתגר,
דרש מיומנויות חדשות והרבה סבלנות
אבל עידו ואני  צועדים יחד על אותו השביל.

האחריות למצוא  מחדש את הדרך
חלה עלינו ההורים.
עלינו ללמוד כלים חדשים
כדי לשמור על תקשורת טובה עם המתבגרים שלנו.

התחושה הזו שהרגשתי אז
בגיל 14 בעודי מתלבשת
תחושת הבדידות הזו
הייתה כואבת.

מחוץ לבית יש לילדים שלנו
בכל גיל, התמודדות קשה.
לגמרי קשה.
חשוב שהבית יהיה המקום שבו הם ירגישו אהובים,
מובנים, בטוחים.
שירגישו שההורים שלהם פנויים להקשיב כשהם רוצים לדבר,
ומסוגלים להכיל את הצורך שלהם גם לשתוק.

נ.ב
בועז כבר אוכל דגים
לא תמיד אבל מדי פעם :)

קודם שקט פנימי ואחר כך כל השאר

את הפוסט הקודם סוף שבוע בברלין סיימתי בהבטחה לעצמי שאני קונה ערסל
קיימתי:

בזכות חופשת החגים
הילדים מתעוררים מאוחר
והבקרים שלי שקטים.
אני מתיישבת עליו,
עם הקפה ולפעמים גם המחברת
מתנדנדת ומקשיבה לקולות הרחוב.
גיליתי שהרגעים האלו, לבד עם עצמי
תוך כדי תנועה
נותנים לי התחלה טובה להמשך היום.

לפעמים במהלך היום,
פתאום תופס אותי חוסר שקט
לא תמיד אני יודעת ממה הוא מתחיל
ואני מנסה להתעלם ממנו.
זה בעצם כמו לומר:
אין לי זמן להתעסק איתךְ עכשיו
יש ילדים, עבודה,
את פחות דחופה.
לפעמים זה "עובד" ולפעמים לא
ואז חוסר השקט מתגבר
עד שהוא מפריע לי בתפקוד ולא מותיר לי ברירה אלא לעצור.

יש לי שיטה,
אני כותבת במחברת את כל מה שעובר לי בראש
ולרוב אני מגלה תוך כדי כתיבה מה עורר את חוסר השקט.
הגילוי מרגיע כשלעצמו
ולעיתים בעקבות הגילוי מגיעה גם הדרך לפתרון.

בתקופות שחוסר השקט משתלט עלי
הכול עובד פחות טוב
אני מכונסת יותר
עצורה יותר
פחות צוחקת ונהנית עם הילדים
ובאופן כללי "משתבללת" בעצמי.

תארו לכם תינוקות שנמצאים בחוסר שקט
זה שולט בהם ולא נותן להם להתפתח.
כן,
זה ממש עוצר התפתחות.
תחשבו איך אתם מרגישים פיזית כשאתם לא שקטים
מה קורה לכם בגוף
נתפס לכם הצוואר? השכמות?
כל דבר מקפיץ אתכם?
אתם מרגישים נטולי אנרגיה?

הגוף משקיע כל כך הרבה מאמץ כדי להתמודד עם החוסר שקט הזה
נוצרת אחזקה שרירית
שמשנה את ההתנהלות הגופנית
הכל מכווץ יותר, לחוץ יותר.

אצל תינוקות רואים את זה כמו דרך זכוכית מגדלת
הם לא מנסים להסתיר
הם מראים לכל מי שרוצה.
הם מבקשים עזרה.

רפלקס מורו מתעורר לעיתים קרובות
האגרופים קפוצים
הגוף מוחזק ומרגיש נוקשה.

איך במצב כזה הם יכולים לשכב על הבטן, להתהפך, לשחק עם צעצוע?

כמו שאני עוצרת כדי להבין ולגלות
כדי להחזיר את השקט,
גם תינוק צריך קודם להגיע לשקט
ורק אז הוא פנוי להתפתחות.

כשהגוף מוחזק טווח התנועה מצומצם.
להניע את הראש, להושיט יד, להאריך את שרירי הבטן כדי להרים ראש,
להעביר משקל מצד לצד, להתהפך
היכולת לעשות את זה מוגבלת.

הגוף צריך להיות משוחרר כדי לנוע בצורה איכותית.

לפעמים זה לא מפריע לתינוק לנוע, הוא מצליח.
אבל התנועה שלו גלובאלית, אין הפרדות בין פלג גוף עליון ותחתון
הגוף פועל כמקשה אחת.
כשיגדל יגידו עליו שהוא מסורבל*

הילדים שלי נהנים מאוד מהערסל
אתמול שמעתי את רוני אומרת לעצמה
אוף אני עצבנית, אני הולכת לערסל להירגע.

אימהות רוצות לראות התקדמות מוטורית
אבל לפני כן צריך להכין את הקרקע שתאפשר.
מקווה שהצלחתי להסביר.


חג שמח, רגוע ושקט לכולנו !

* יש גורמים נוספים שיכולים להוביל לסרבול תנועתי.

סוף שבוע בברלין

הרבה זמן לא כתבתי בבלוג
שילוב של עומס וחופשה של הילדים

אבל על ברלין אני רוצה לכתוב מאז שחזרתי
לא ממש על ברלין
אלא על ברלין שלי

בחנות תחפושות

                                                           


ההנאה מחו"ל משתנה מאדם לאדם
שני אנשים יכולים לנסוע לאותה עיר באותם ימים
עם אותו מזג אוויר
אחד ייהנה והשני לא

 

בביקור הראשון שלי בפריז לא התלהבתי
העיר הייתה אפורה בעיניי ולא חשבתי שאחזור אליה
כמה שנים אחר כך חזרתי והיה מדהים!

לרומא אני עוד אחזור
שנאתי אותה בביקור הראשון
ואני חייבת לה עוד הזדמנות :)

כשחזרתי מברלין שאלו אותי
איך היה?
אמרתי מעולה!
מה עשיתם?
אה... נתקעתי
כי לא עשינו את מה שבדרך כלל אנשים עושים כשהם בחו"ל
הספר נשאר במזוודה (תודה מיכל בכל זאת :-) )
היינו רק במזרח
למעשה היינו רק ב MITTE (שם של שכונה)
היינו ארבעה ימים מלאים
ויכולנו עוד

השילוב בין שכונה צעירה ומאוד ידידותית,
מלון חמוד, נקי ונעים,
הרבה בתי קפה ומסעדות שמגישות אוכל טעים ובריא
ואחותי הקטנה
אחותי בדם ובנשמה


על הכורסה בבית הקפה "שלנו"

כי אין כמו להיות ארבעה ימים מלאים עם אדם שמבין אותך
להיות מסוגלת לשתף בכול
לנתח ולחפור
לשתוק
לדבר שוב ושוב על אותם נושאים
להבין אותם קצת יותר טוב
לקחת ספייס 
להחליף בגדים 
להעז יותר (מסיבת גייז למשל)

יש משהו בפנים של אלו שחוזרים מחו"ל
זה קצת כאילו שהם עדיין לא ממש נחתו
הם נראים כאילו הם עדיין על המטוס
הם לא שם אבל גם לא ממש פה

ככה הרגשתי גם אני
התגעגעתי למסעדות, לבית הקפה
ובעיקר התגעגעתי לאפשרות לא למהר

הצורך להספיק עוד משהו, למהר להגיע,
המרוץ הזה שיש לנו בשגרה
לעומת הקצב שהיה לנו בברלין
הניגוד הזה
היה לי מאוד חזק



כורסה במסעדה. הופכת את הארוחה לחוויה אחרת, דמיינו ארוחה עם בן הזוג

בעיקר כי אני לא יודעת לעשות את זה בשגרה
אני תמיד בעשייה
ואם אני זקוקה לעצירה
יש לי ייסורי מצפון

אבל כשחזרתי מברלין
היישר לזרועותיו החמות של החופש הגדול
החלטתי שאני חייבת ללמוד להכניס חוסר עשיה גם לשגרה
זה צורך שמלווה אותי כבר הרבה זמן
כבר כתבתי על זה

זה נושא חם בסדנאות ובליווי אישי 
החשיבות של שקט פנימי לתינוק.
כי מתוך שקט פנימי אפשר לצמוח ולגדול הרבה יותר טוב 
האמצעים להגיע לזה עם תינוק הם דרך תנועה מונוטונית ומגע עמוק
עם תינוקות אנחנו עושים ערסלים קטנים, פוף, מנשא והרבה מגע 




מנשא גב

ערסלים קטנים

בפוף




לגעת

ומה אתנו המבוגרים?

לקראת השנה החדשה אני מתכוונת לפנק אותי ואת משפחתי בערסל במרפסת
הוא ייתן לנו תנועה מונוטונית, ירוק מול העיניים וכתוצאה מכך גם שקט פנימי

אני רק צריכה לאפשר לעצמי לעצור רגע ולהשתמש בו....



כמה המלצות למי שנוסע לברלין

מלון   http://www.booking.com/hotel/de/amano.he.html

מסעדת פיוזן http://www.dudu-berlin.de/

השכרת אופניים -  תיזהרו מגנבות, לנו זה קרה ובזכות עקשנות לא שילמנו את הקנס

גנבו לי את האופניים אז חזרתי בריקשה






איזו יפה!










 

אין לי שם לפוסט הזה בנתיים....

פגשנו מכרה שלי, אמא לתינוק בן שנה

רוני שאלה אותי אח"כ : אמא למה לא אמרת לה שתבוא לסדנאות שלך?

עניתי: היא יודעת שאני מעבירה סדנאות והיא כנראה לא רוצה לבוא

רוני הסתכלה עליי בעיניים חוקרות, הניחה על זרועי את ידה הקטנה ושאלה: למה?

עניתי לה: אני לא יודעת, זו החלטה שלה.

רוני ליטפה לי את הזרוע, המשיכה להסתכל אל תוך עיניי, המבט בעיניים היה:

איך יכול להיות שיש מישהו שלא רוצה לבוא לסדנאות של אמא שלי? 

והתחושה הייתה שהיא רוצה לנחם אותי כי בוודאי נפגעתי.

רוני המשיכה: אולי תשאלי אותה?

אמרתי לה: אין צורך לשאול, זה בסדר שהיא לא רוצה לבוא לסדנה ואני יכולה להמשיך להיות חברה שלה.

העיניים היו פעורות, היא ניסתה לעכל את המידע.

זו לא פעם ראשונה, כבר קרה לי שאמהות שאני מכירה, שאלו על הסדנה ובסוף לא נרשמו, בהתחלה חשבתי שאולי לא הצגתי את הסדנה מספיק טוב, שאולי שידרתי משהו שלא דיבר אליהן, אבל במשך הזמן הבנתי שככה זה וזה בסדר. כמו שלא כולם יסיימו סדנה ויגידו שאני נפלאה, כמו שלא כולם יאהבו אותי, ככה גם לא כולם ירצו להצטרף.

הרבה פעמים אנו נוטים לחפש מה אצלנו לא בסדר כשמישהו אחר לא מתחבר אלינו, לא מעוניין במה שאנו מציעים לו, לא רוצה להיות חבר שלנו. צריך להשתחרר מזה.

אין פה אשמים.

כשסיימנו את הלימודים דיברנו על כך שיש המון מדריכות בכול מקום.

התשובה הייתה: יש גם הרבה אמהות.
וזה נכון. לכל אמא תתאים מדריכה אחרת.

מדי פעם רוני מספרת שרצתה לשחק עם אחד הילדים והוא לא רצה, ואני מקשיבה ואומרת לה שלפעמים לחברים שלה מתחשק לשחק במשחק אחר או עם ילד אחר, זה לא אומר כלום עליה או על החברות בניהם, זה רק אומר שכרגע הוא לא רוצה לשחק איתה.

היא אף פעם לא מוכנה לקבל את זה, היא חוזרת על זה שהיה לה יום רע, שהיא נעלבה, שהיא לא תהיה חברה שלו יותר...

יש לי הרגשה שהשיחה הזו, כמו בהרבה מקרים של דוגמה אישית תראה לה את המקרה הבא מזווית אחרת.

 

 

ילד בכור

את עידו ילדתי בגיל 28,
אחרי שנתיים של ניסיונות ועם רצון עז להיות אימא
השילוב הזה הוליד חיבור חזק ביני לבין עידו
ויחד עם זה, רצון גדול לתת לו הכול.

הרצון לתת לו הכול כלל בתוכו
קניית ים של צעצועים ושל בגדים,
אטרקציה חדשה בכל שבת, מספר מרשים של אופניים, בימבות, קורקינטים.
עד כדי כך שכאשר נולדו לי ולבועז אחיינים וחילקתי להם צעצועים,
נשארו עוד הרבה צעצועים בשביל רוני.

הרצון לתת לו הכול כלל גם לעשות בשבילו הכול
להאכיל אותו גם כשהוא כבר היה מסוגל לאכול בעצמו,
להלביש אותו עד גיל מאוחר, לעזור לו לסדר את התיק גם בכיתה ד,
לקנות לו את כל מה שהוא רצה, לקחת אותו לכול סרט שיצא ולכל הצגה.

תוסיפו על זה את העובדה שיש 7 שנים הפרש בין עידו לרוני
ותבינו כמה שנים הוא היה בן יחיד,
וכמה הכול הוא קיבל.

בהתחלה קל לספק כל דבר שהילד רוצה,
ה"מחירים" קטנים יחסית.
עוד דיסק, עוד מכונית, עוד כדור.
הרבה יותר קל להלביש ילד מאשר לחכות שיתלבש לבד כשממהרים בבוקר.
קל להאכיל אותו מאשר לראות אותו משאיר 3/4 ארוחה בצלחת.
הבעיה שהדרישות הולכות וגדלות עם הגיל
וכך מצאנו את עצמינו מתמודדים עם ילד שרוצה לקבל הכול ועכשיו.
ולא מבין מה הבעיה.
הרי עד עכשיו זה בדיוק מה שקרה.

אז יש לו 5 זוגות נעלי ספורט, תיק בי"ס חדש באמצע השנה,
ג'ויסטיק חדש עוד באותו הערב שהקודם התקלקל
וכול דבר שנכנס הביתה, הוא קודם כל שלו.

כבר מזמן הבנו שזו לא הדרך, שצריך להציב גבולות
שעכשיו צריך ללמד אותו להעריך
אבל...
זה נורא קשה.
למרות שעם רוני עשינו את זה אחרת
ולא כל דבר היא מקבלת.
היא הרבה יותר אוהבת את הדברים שעברו מאחיה מאשר חדשים,
היא יודעת לקבל "לא" בלי לבכות (טוב נו, בדרך כלל)
ולמרות זאת עדיין ממש קשה לנו להגיד "לא" לעידו.
גם כי כמוהו, גם אנחנו רגילים לתת לו הכול בקלות
אבל בעיקר כי התגובה שלו ל"לא" הרבה יותר מציקה.

ילד בן 12 שמנדנד, זה הרבה יותר מתיש מילדה בת 5.
זה נשמע לא הגיוני,
אבל ככה זה אצלנו.

אני יודעת שאנחנו לא מיוחדים בזה
אני רואה כל הזמן הורים לילד ראשון שרוצים לפרוש את העולם לרגליו
שמתקשים להיות אסרטיביים איתו ולהציב לו גבולות.
פעם קראתי איפשהו, לא זוכרת מי כתב את זה,
שחבל שאי אפשר להתחיל מהשלישי.

בתור בת בכורה אני חושבת שזה אופייני לדור שלנו
אני לא זוכרת שאותי פינקו.
נראה לי שהיום אנחנו חושבים שאם ניתן להם הכול הם יהיו מאושרים.

הבעיה שתוך כמה שנים מבינים שמי שמקבל הכול רוצה עוד
שאף אחד לא יכול להיות מאושר כשהוא מחכה כל הזמן לדבר הבא

מלמדים אותם שרק דבר חדש מלהיב, שהם יכולים לנהל את ההורים.
זה נותן להם הרבה כוח
כוח שמערער להם את הביטחון.

ילד מרגיש ביטחון כשהוא יודע שההורים שלו לא מתרגשים מהתגובות שלו,
שהבכי שלו לא משנה החלטות,
שאם ההורים קבעו משהו זה יקרה כי הם יודעים מה טוב לו.

אנחנו מתקנים את הטעות שלנו ומלמדים אותו להעריך ולדחות סיפוקים
את ה"סוני פלייסטישן" הוא קנה מכספי יום הולדת 11
את הסמאטרפון מכספי יום הולדת 12
וצריך לראות איך הוא שומר על הטלפון שלו.

כשאנחנו פותרים להם כל בעיה בעצמנו
אנחנו מונעים מהם בעצם את האפשרות להצליח בעצמם.

הצלחה מביאה איתה תחושת סיפוק ומחזקת את ביטחון העצמי
וכדאי להתאמן על זה ממש מההתחלה.
כשתינוק רוצה להגיע לצעצוע אבל הוא עדיין לא זוחל
הוא יניע את כל גופו בשביל להצליח
לרוב זה ילווה בקולות של רטינה
אבל מתוך הניסיונות האלו הוא פתאום ידחוף את המזרון עם הרגל,
הגוף שלו יתקדם קדימה והוא יושיט את היד ויגיע לצעצוע.
כשהצעצוע בידו בזכות עצמו הסיפוק אדיר ובפעם הבאה תהיה לו מוטיבציה לנסות שוב,
כך הוא לאט לאט יבין מה הוא צריך לעשות עם הגוף שלו כדי להתקדם.

אם ניתן לו את הצעצוע נמנע את זה ממנו.
אומנם הוא קיבל את הצעצוע אבל הוא לא למד כלום בדרך.

אז כן, אתגר בר השגה מאפשר למידה
תסכול הגיוני מאפשר צמיחה.

לא ציפינו מעידו לחסוך כסף למחשב, אבל לסמארטפון כן.

הפרסום באישורו של עידו

 

 

הלילה הכי הזוי בחיי

השבוע מלאו חמש שנים ללילה הכי הזוי שהיה לי בחיים.

 

בשעה 01:00 בלילה התעוררתי רטובה, לא כל כך הבנתי מה קרה לי וכשקמתי לשירותים הרגשתי שאני עושה כמות פיפי של פילה.

 

כמה דקות אחרי ירד האסימון  שירדו לי המים.

הערתי את בועז ואמרתי לו: אני חושבת שמשהו לא בסדר.

בועז אמר לי אני אחליף סדין ותחזרי לישון (גברים J )

את התחושה הזו, בדרך לבית החולים, בשבוע 29 כשכל הדרך ממשיכה ירידת המים קשה להסביר.

מחשבות על לידה מוקדמת, סיבוכים של פגות או הריון שמסתיים באסון התרוצצו לי בראש.

כמה שעות אחרי, נכנסתי בשקט בשקט למיטה האמצעית בחדר זר, המחלקה להיריון בסיכון.

 

לא ידעתי אז שהמיטה הזו תהפוך למיטה שלי במשך 4 שבועות וחצי. 

 

לא ידעתי שכשהמיטה ליד החלון תתפנה והרופא יציע לי שדרוג אני אסרב כי מזל לא מחליפים.

הרופאים שקיבלו אותי בלילה במיון יולדות לא היו אופטימיים, הם הכינו אותנו שלידה תתפתח תוך כמה ימים ואני לא הבנתי איך בינתיים, העוברית שלי יכולה לשרוד בלי מי שפיר.

החדר הזר הפך להיות מקור תמיכה גדול.

על המיטה מימין שכבה אחת הנשים החזקות שפגשתי בחיי.  בחורה בת 22 שחזרה בתשובה והייתה עבורי מודל לחיקוי בשקט שלה, בנינוחות, באופטימיות וזאת על אף הקשיים הגדולים שחוותה.

יום רדף יום ולי נהיה סדר יום קבוע ומנחם.

הבוקר התחיל עם ארוחת בוקר של ארומה, אח"כ אולטרסאונד שמדד את מי השפיר במילימטרים, ביקור רופאים ופרידה עד לערב.

 

בועז לעבודה ואני להמשך שכיבה במיטה, למוניטורים ולשיחות עם החברות החדשות שלי.

 

כל חיי הבוגרים עבדתי בסביבה נשית אבל במחלקת היי ריסק של אסף הרופא  גיליתי משהו אחר על הכוח הנשי.

 

התחלקנו לשני סוגים של מאושפזות. אלו שמותר להן לקום מהמיטה ואלו שאסור להן, כמוני.  

 

הבנות שקמו היו עוברות ממיטה למיטה, מדברות, משתפות, מעבירות את הזמן בשיחות עמוקות או בשיחות סתמיות, העיקר להסיח את הדעת מהחשש לחיי העובר שבבטן.

 

4 שבועות וחצי אחרי אותו הלילה  נולדה רוני.

משפחתנו התחזקה בעוד צלע נשית.

 

התאזנו? 

אני לא בטוחה.

 

בחמש השנים האחרונות עברתי שינויים מרחיקי לכת, הפכתי משכירה לעצמאית, מאשת ביטוח למדריכת התפתחות, מלובשת בגדים מחויטים ללובשת בייסיק, משונאת שיווק ומכירות, למבינה שרק ככה אגיע לאימהות.

 

יד ביד עם השיווק הגיע לחיי גם הפייסבוק.

 

לאט לאט גיליתי את הקבוצות הקיימות בו. 

 

ובתוך הקבוצות גיליתי נשים.

 

נשים ענקיות, נטולות ציניות, מלאות אנרגיה, כנות ובעלות רצון טוב שבא באמת מהלב.

נשים שאת חלקן פגשתי רק דרך תמונת הפרופיל, ועם חלקן נפגשתי פנים אל פנים.

 

אלו נשים שבכל פעם שישבתי בביתי מול המחשב ושיתפתי בהתלבטות, בתהייה, גיליתי שאני לא לבד ושהן נמצאות ממש ליד מוכנות לתת עצה, לשתף בחוויה דומה, לספר מניסיונן, ולעזור.

כשסיפרתי בשמחה על עוד תהליך שהצליח, הן שמחו בשבילי שמחה גדולה. שיתפו וכתבו.

 ראיתי נשים שבשעת לילה מאוחרת, כתבו: מי יכולה לקפוץ אלי עכשיו ולהביא לי נורופן לילד?               שעה אחרי ראיתי שאותה אחת כתבה תודה לזו שהביאה.

פעם הייתי צינית, ומאז שהכרתי אותן הבנתי שציניות זה מחבוא מול מי שמולך, שאין מקום לציניות יותר בעולם שלי. 

בפייסבוק גיליתי נשים שעוסקות בשיווק, בליווי עסקי ובתמיכה לעצמאיות. אחד הטיפים הראשונים שקיבלתי היה: תמצאי מה מייחד אותך, מה עושה אותך שונה ממדריכות אחרות.

בזכותכן יקרות עברתי תהליך וגיליתי שחשוב לי שהסדנה תהיה גם מקור לתמיכה.

 

לכן, בכל פתיחה של סדנה גדולה אני אומרת לאימהות: לסדנה יש שתי מטרות:

הראשונה, לקבל כלים כדי להבין ולקדם את התינוק בהתפתחות.

השנייה והלא פחות חשובה, להוות מקור של תמיכה, מקום להכיר עוד נשים שנמצאות בבית בשעות היום ומחפשות חברה.

אבל השוס הגדול שלי הוא הסדנאות "בשניים" שתי אימהות ושני תינוקות.

 

בסדנאות האלו אני שומעת מהאימהות על הקשיים האמיתיים, על הפחדים, על המחשבות.

הן נפתחות, הן מתחברות ונוצרת אווירה אחרת.

נוצרת קירבה.

קירבה כזו שיכולה לקרות רק בין נשים.

פעם אחת זה לא הצליח, הקרבה לא נוצרה.

במשך שבוע התחבטתי מה לעשות, שיתפתי את הנשים היקרות בחיי ובסוף החלטתי שלא צריך להתעקש.  לפעמים למרות שאני ממש ארצה זה לא יקרה.                                                                                                   
אז עשינו הפרדה.

 
אני כבר לא בקשר עם אף אחת מהנשים שהכרתי בזמן האשפוז, היה זמן שהיה לי קשה עם זה.

היום אני יודעת שיש חברויות שנועדו לזמן מסוים, אנשים שהגיעו לחיינו כדי ללמד אותנו משהו ומשם ממשיכים הלאה.

בעוד ארבעה שבועות נחגוג לרוני יום הולדת חמש. 

 לפני חמש שנים תאריך הלידה היה יומיים לפני ליל הסדר והנה אנחנו יומיים לפני ליל הסדר ואני מתנתקת מהבית, סוגרת את הדלת וכותבת לכם על הלילה ההזוי בחיי, על הדרך שעברתי מאז, על כוח שגיליתי בנשים, בפייסבוק, בקהילה.

 גיליתי שיש ברחובות קהילה שאין בערים אחרות.

 

הנה רק כמה מהדברים שקורים בקרוב:

כל יום שלישי בית פתוח וחם לאימהות

בוקר של כיף ויצירה אצל אתי בגאליה

סדנת בישול בריא אצל טלי קינן

מסיבת החלפות אביבית אצל מורן

מסיבת יום הולדת ללינה

וכמובן הסדנאות והחוגים שלי

ואם כבר הזכרתי אז הנה כמה מהקבוצות:

קח תן, מיד ליד, בייבי רחובות, עסקים ועצמאיים מרחובות, לא יוצאות מהמטבח, גדולה רחובות.

אם שכחתי מישהו או משהו, אתן מוזמנות לכתוב לי ואוסיף.

 

תודה שקראתם,

אשמח לתגובות ושיתופים :)

 

 

 

לצאת מהמקום הנוח ולצמוח

לפני חודשיים הודיעו לנו שהמדריך בחוג של רוני לא יעביר את השיעור
ובמקומו תהיה מדריכה מחליפה.
סיפרתי לרוני, כדי שהיא תהיה מוכנה לשינוי וזו הייתה תגובתה:

• אז אני לא רוצה ללכת לחוג
• אנחנו נלך ואת תכירי את המדריכה החדשה.
• אז יש לי רעיון אמא, כשנגיע אני אבכה
• טוב, מותר לך לבכות
• אני אבכה ולא אכנס לחוג
• אני חושבת שאת תשמחי לפגוש את החברים ואני בטוחה שיהיה כיף עם המדריכה המחליפה.

כמובן שהיה לה כיף
היא לא בכתה, נכנסה לחוג והשתתפה

ילדים יודעים איך להפעיל אותנו מיום היוולדם
בכל סדנה או שיעור פרטי הנושא הכי חם זה הבכי והתגובה של ההורים לכך
ההורים פונים כי התינוק לא מוכן לשכב על הבטן או להרדם לבד
וכשמתחילים לבדוק השורה התחתונה היא
התינוק בוכה ואני מרימה אותו
אז אם נרים אותו בכל פעם שהוא בוכה, איך הוא ילמד?

אני בעד להרים תינוק כשהוא בוכה.
אבל כשאני שואלת את האימהות: את מרימה רק כשהוא בוכה או גם כשהוא קצת מקטר?
הן מיד מחייכות ואומרות: נכון, אני לא נותנת לו להגיע לבכי.

כשרוני אמרה לי שהיא תבכה ולא תיכנס לחוג
היא בעצם "קיטרה"
היא לא הגיעה לבכי כי זיהיתי את הסיבה לקושי

ידעתי שהיא חוששת מהשינוי, שמדריכה מחליפה זה משהו חדש לה והיא מעדיפה להישאר במקום הנוח והמוכר.
כשהודעתי לה שהולכים לחוג בכל זאת, הזכרתי את החברים ואמרתי שאני בטוחה שהמדריכה החדשה תעשה פעילות מהנה, היא הרגישה את הביטחון שלי והפסיקה ל"קטר".

לוקח לנו זמן להכיר את התינוק הפרטי שלנו,
אבל אם נבין שהקיטורים הם דרך להביע כל מיני תחושות ולאו דווקא צורך באוכל/ידיים
אז ניתן להם גם קצת להתמודד ולפעמים הקיטור ירגע, נניח עליהם יד כדי שידעו שאנחנו כאן
ואם בכל זאת הקיטור מתפתח לבכי נרים אותם ונרגיע על הידיים.

תגלו שתצטרכו לעשות את זה הרבה פחות ממה שנדמה לכן.
כמו שאמא אחת אמרה לי: פתאום הוא ישן יותר מחצי שעה, אני מבינה שפשוט הערתי אותו כל פעם שהוצאתי אותו מהמיטה.

רוני יודעת שאני לא משנה החלטות בגלל שהיא בוכה
היא תקבל חיבוק והבנה
אבל לא תתחמק מהתמודדות
לכן אני תוהה מדוע היא הרגישה צורך להודיע לי על כך שהיא תבכה
אין לי תשובה
אבל כמה שבועות אחר כך כששוב הודיעו לנו שתהיה מדריכה מחליפה,
לא הודעתי לה מראש.
שתלמד להתמודד גם עם הפתעות :)