כבר הזכרתי בבלוג את הספר הזה.
ספר שאני קוראת בו כבר כמה חודשים, כל פעם כמה עמודים, לעתים עוזבת אותו לתקופה ולעתים חוזרת אחורה.
המסר של הספר כל כך רלוונטי עבורי שקשה לי להכיל יותר מכמה עמודים בכל פעם.
אקהרט טול מתייחס לתופעה המאפיינת את כול מי שעבר את גיל 7,
המחשבות על העתיד פוגעות ביכולת להינות מההווה.
וההווה הוא כול מה שיש לנו.
העבר כבר היה ונגמר ואף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד.
העניין הוא שהבנתי שהעתיד הוא לא רק בעוד חודש או שנה,
העתיד הוא מחר ובעוד שעה.
אם אנחנו מבינים שבכול רגע החיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם יכולים להשתנות,
אנחנו מבינים שכל מה שיש לנו בעצם זה את הרגע הזה.
ההבנה הזו מתחילה לחלחל.
כשאני חוזרת עם רוני מהגן והולכת איתה ברגל בשעה 2 בצהרים והדרך מתמשכת
כי יש לה מה לספר לי,
והיא ראתה עכשיו פרח מעניין או אבן שצריך להרים.
אני כבר רעבה, רוצה להגיע הביתה למזגן ולשבת עם הילדים לאכול את ארוחת הצהרים.
ארוחת הצהרים זה העתיד.
עכשיו, ברגע הזה אנחנו הולכות יד ביד מהגן הביתה, יש בדרך אנשים שאפשר לברך אותם לשלום, פרחים שאפשר לעצור רגע ולהריח וסיפורים נפלאים שאפשר לשמוע מילדה מתוקה בת 4.
בעצם אם אני אאמץ את הדרך הזו לחיות בה,
אני אהיה הרבה יותר סבלנית.
במקום להאיץ ברוני, להקשיב בחצי אוזן או לחייך חיוך של כן נכון אבל בואי כבר,
אני איהנה מאוד מהדרך הביתה.
תחשבו על זה ותראו שזה נכון לכל דבר.
הורים לתינוקות שרוצים שהם כבר יגדלו ויתנו לישון בלילה.
כשמשחקים עם הילד "טאקי" רק סיבוב אחד כי יש לי כביסה לקפל.
כשנוסעים לנופש ומתבאסים מאורכה של הנסיעה.
כשיושבים לאכול ורוצים שהילד רק יסיים כבר ונוכל לנקות את הפירורים שהפיל.
כשרוצים שהילדים כבר יהיו אחרי מקלחת וסיפור ונוכל להיות עם עצמנו.
בכל פעם שאנחנו עושים משהו תוך כדי המתנה שיגמר כבר אנחנו מפספסים את רוב החיים בציפייה למשהו אחר שיקרה.
ילדים קטנים שקועים כל כך במה שהם עושים ולכן הם נהנים ושמחים בצורה שאנחנו כבר שכחנו.
ככל שמתבגרים היכולת הזו הולכת לאיבוד והמחשבה על הדבר הבא שצריך לעשות משתלטת עלינו.
אקהרט טול מבין שהדרך להפסיק להיות בחרדות ולהכניס שקט פנימי,
היא להבין שיש לנו רק את הרגע הזה ולא שום דבר אחר.
אני החלטתי לעבוד על זה עם עצמי השנה.
ללמוד ליהנות מהרגעים האלו הקטנים שלמעשה הם רוב החיים.
שנה טובה, שנהייה בריאים ונלמד להינות מכל רגע, כי החיים חד פעמיים וכדאי למצות אותם.
ספר שאני קוראת בו כבר כמה חודשים, כל פעם כמה עמודים, לעתים עוזבת אותו לתקופה ולעתים חוזרת אחורה.
המסר של הספר כל כך רלוונטי עבורי שקשה לי להכיל יותר מכמה עמודים בכל פעם.
אקהרט טול מתייחס לתופעה המאפיינת את כול מי שעבר את גיל 7,
המחשבות על העתיד פוגעות ביכולת להינות מההווה.
וההווה הוא כול מה שיש לנו.
העבר כבר היה ונגמר ואף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד.
העניין הוא שהבנתי שהעתיד הוא לא רק בעוד חודש או שנה,
העתיד הוא מחר ובעוד שעה.
אם אנחנו מבינים שבכול רגע החיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם יכולים להשתנות,
אנחנו מבינים שכל מה שיש לנו בעצם זה את הרגע הזה.
ההבנה הזו מתחילה לחלחל.
כשאני חוזרת עם רוני מהגן והולכת איתה ברגל בשעה 2 בצהרים והדרך מתמשכת
כי יש לה מה לספר לי,
והיא ראתה עכשיו פרח מעניין או אבן שצריך להרים.
אני כבר רעבה, רוצה להגיע הביתה למזגן ולשבת עם הילדים לאכול את ארוחת הצהרים.
ארוחת הצהרים זה העתיד.
עכשיו, ברגע הזה אנחנו הולכות יד ביד מהגן הביתה, יש בדרך אנשים שאפשר לברך אותם לשלום, פרחים שאפשר לעצור רגע ולהריח וסיפורים נפלאים שאפשר לשמוע מילדה מתוקה בת 4.
בעצם אם אני אאמץ את הדרך הזו לחיות בה,
אני אהיה הרבה יותר סבלנית.
במקום להאיץ ברוני, להקשיב בחצי אוזן או לחייך חיוך של כן נכון אבל בואי כבר,
אני איהנה מאוד מהדרך הביתה.
תחשבו על זה ותראו שזה נכון לכל דבר.
הורים לתינוקות שרוצים שהם כבר יגדלו ויתנו לישון בלילה.
כשמשחקים עם הילד "טאקי" רק סיבוב אחד כי יש לי כביסה לקפל.
כשנוסעים לנופש ומתבאסים מאורכה של הנסיעה.
כשיושבים לאכול ורוצים שהילד רק יסיים כבר ונוכל לנקות את הפירורים שהפיל.
כשרוצים שהילדים כבר יהיו אחרי מקלחת וסיפור ונוכל להיות עם עצמנו.
בכל פעם שאנחנו עושים משהו תוך כדי המתנה שיגמר כבר אנחנו מפספסים את רוב החיים בציפייה למשהו אחר שיקרה.
ילדים קטנים שקועים כל כך במה שהם עושים ולכן הם נהנים ושמחים בצורה שאנחנו כבר שכחנו.
ככל שמתבגרים היכולת הזו הולכת לאיבוד והמחשבה על הדבר הבא שצריך לעשות משתלטת עלינו.
אקהרט טול מבין שהדרך להפסיק להיות בחרדות ולהכניס שקט פנימי,
היא להבין שיש לנו רק את הרגע הזה ולא שום דבר אחר.
אני החלטתי לעבוד על זה עם עצמי השנה.
ללמוד ליהנות מהרגעים האלו הקטנים שלמעשה הם רוב החיים.
שנה טובה, שנהייה בריאים ונלמד להינות מכל רגע, כי החיים חד פעמיים וכדאי למצות אותם.
