סתם נכנסתי לחדר, לא זוכרת למה,
על השולחן שכב לו טופס.
רשמי כזה.
הסתכלתי עליו.
זה היה טופס להוצאת תעודת זהות.
פתאום הרגשתי מחנק בגרון.
ניסיתי להתעלם ולהמשיך לארגן את הבית
אבל אז בועז נכנס ואמרתי לו שיש לעידו טופס להוצאת ת. זהות
והתחלתי לבכות.
לא הבכי הזה של עידו עולה לכיתה א' ואני מתפוצצת מגאווה.
בכי של כאב.
כמו הבכי ההוא, אז כשהוא היה בן שנה וחודשיים והתחיל בפעם הראשונה גן.
לא הבנתי למה יש פה כאב אבל ככה זה הרגיש.
כמו שאני מתאמנת בזמן האחרון נתתי לרגש מקום.
אז הדמעות יצאו ואני רק הרגשתי שכואב לי עמוק בפנים.
בועז שאל אם אני עצובה.
זה לא היה עצב.
אחרי עוד קצת בכי,
התחילה השיחה הפנימית.
מה קורה לי מול הסיפור הזה,
מה זו תעודת הזהות הזו?
הכאב הוא כאב של פרידה.
כאב על כך שהילד שלי, הבכור,
עוד רגע בצבא,
בטיול ארוך בחו"ל,
סטודנט בדירה שכורה,
בעל, אבא.
פתאום ראיתי איך יש לו חיים נפרדים
שאני יודעת עליהם מעט מאוד.
איך אני רואה אותו רק בסופי שבוע.
את החדר שלו ריק.
הוצאת תעודת זהות סימנה לי
את תחילתו של התהליך.
תהליך שמתחיל בפעולה שההורים לא חלק ממנה.
בפעם הראשונה.
אפילו את הרישום לתיכון ההורים עושים עם הילד,
ופתאום העניין הזה,
בפעם הראשונה שהוא לא צריך אותנו (אותי) איתו.
וזה התערבב לי עם הוצאת תעודת הזהות שלי.
הלכתי למשרד הפנים והחלטתי שאני משנה את השם מטל לטלי.
לא שאלתי את ההורים, לא התייעצתי איתם.
עשיתי את זה על דעת עצמי.
והכול יחד,
התערבב.
יחד עם ההכרזה של רוני אתמול שהיא רוצה לחזור לבד מבית הספר.
כשבאותו בוקר ממש סיפרתי שאצלנו זה עוד רחוק.
וארבע שעות אחרי היא פתאום גדלה לי וקבלה ביטחון.
הצלחתי להירגע לזמן מה,
כשמדי פעם נזכרתי והדמעות שוב זלגו,
ואז הבחור חזר הביתה ושאל,
השנה אני יכול להוציא רישיון?
אמא'לה!
רגע עידו, חכה.
כבר בכיתי היום שאתה גדל מהר מדי.
אפשר קצת להאט?
אפשר בייבי סטפס בבקשה?
ולכן אימהות שאני מלווה (ואימהות אחרות גם),
אימהות לקטנטנים,
תתענגו על כל רגע,
כי תיכף יעברו 16 שנים,
והבייבי שלכם יוציא תעודת זהות ורישיון ויתגייס לצבא.
בחיי שאתן לא תרגישו כמה מהר זה עובר.
וכאב הפרידה שהתחיל היום כשנפרדתן בגן,
זו לא הפעם האחרונה.
הוא עוד יחזור.
ואין דרך להתכונן לזה.
אז אני איתכן היום,
בדמעות, בקושי בכאב.
כי אין משהו אחר לעשות,
רק לתת לכאב מקום להיות.
אז נהיה בו קצת יחד.
על השולחן שכב לו טופס.
רשמי כזה.
זה היה טופס להוצאת תעודת זהות.
פתאום הרגשתי מחנק בגרון.
ניסיתי להתעלם ולהמשיך לארגן את הבית
אבל אז בועז נכנס ואמרתי לו שיש לעידו טופס להוצאת ת. זהות
והתחלתי לבכות.
לא הבכי הזה של עידו עולה לכיתה א' ואני מתפוצצת מגאווה.
בכי של כאב.
כמו הבכי ההוא, אז כשהוא היה בן שנה וחודשיים והתחיל בפעם הראשונה גן.
לא הבנתי למה יש פה כאב אבל ככה זה הרגיש.
כמו שאני מתאמנת בזמן האחרון נתתי לרגש מקום.
אז הדמעות יצאו ואני רק הרגשתי שכואב לי עמוק בפנים.
בועז שאל אם אני עצובה.
זה לא היה עצב.
אחרי עוד קצת בכי,
התחילה השיחה הפנימית.
מה קורה לי מול הסיפור הזה,
מה זו תעודת הזהות הזו?
הכאב הוא כאב של פרידה.
כאב על כך שהילד שלי, הבכור,
עוד רגע בצבא,
בטיול ארוך בחו"ל,
סטודנט בדירה שכורה,
בעל, אבא.
פתאום ראיתי איך יש לו חיים נפרדים
שאני יודעת עליהם מעט מאוד.
איך אני רואה אותו רק בסופי שבוע.
את החדר שלו ריק.
הוצאת תעודת זהות סימנה לי
את תחילתו של התהליך.
תהליך שמתחיל בפעולה שההורים לא חלק ממנה.
בפעם הראשונה.
אפילו את הרישום לתיכון ההורים עושים עם הילד,
ופתאום העניין הזה,
בפעם הראשונה שהוא לא צריך אותנו (אותי) איתו.
וזה התערבב לי עם הוצאת תעודת הזהות שלי.
הלכתי למשרד הפנים והחלטתי שאני משנה את השם מטל לטלי.
לא שאלתי את ההורים, לא התייעצתי איתם.
עשיתי את זה על דעת עצמי.
והכול יחד,
התערבב.
יחד עם ההכרזה של רוני אתמול שהיא רוצה לחזור לבד מבית הספר.
כשבאותו בוקר ממש סיפרתי שאצלנו זה עוד רחוק.
וארבע שעות אחרי היא פתאום גדלה לי וקבלה ביטחון.
הצלחתי להירגע לזמן מה,
כשמדי פעם נזכרתי והדמעות שוב זלגו,
ואז הבחור חזר הביתה ושאל,
השנה אני יכול להוציא רישיון?
אמא'לה!
רגע עידו, חכה.
כבר בכיתי היום שאתה גדל מהר מדי.
אפשר קצת להאט?
אפשר בייבי סטפס בבקשה?
ולכן אימהות שאני מלווה (ואימהות אחרות גם),
אימהות לקטנטנים,
תתענגו על כל רגע,
כי תיכף יעברו 16 שנים,
והבייבי שלכם יוציא תעודת זהות ורישיון ויתגייס לצבא.
בחיי שאתן לא תרגישו כמה מהר זה עובר.
וכאב הפרידה שהתחיל היום כשנפרדתן בגן,
זו לא הפעם האחרונה.
הוא עוד יחזור.
ואין דרך להתכונן לזה.
אז אני איתכן היום,
בדמעות, בקושי בכאב.
כי אין משהו אחר לעשות,
רק לתת לכאב מקום להיות.
אז נהיה בו קצת יחד.
