אין לי שם לפוסט הזה בנתיים....

פגשנו מכרה שלי, אמא לתינוק בן שנה

רוני שאלה אותי אח"כ : אמא למה לא אמרת לה שתבוא לסדנאות שלך?

עניתי: היא יודעת שאני מעבירה סדנאות והיא כנראה לא רוצה לבוא

רוני הסתכלה עליי בעיניים חוקרות, הניחה על זרועי את ידה הקטנה ושאלה: למה?

עניתי לה: אני לא יודעת, זו החלטה שלה.

רוני ליטפה לי את הזרוע, המשיכה להסתכל אל תוך עיניי, המבט בעיניים היה:

איך יכול להיות שיש מישהו שלא רוצה לבוא לסדנאות של אמא שלי? 

והתחושה הייתה שהיא רוצה לנחם אותי כי בוודאי נפגעתי.

רוני המשיכה: אולי תשאלי אותה?

אמרתי לה: אין צורך לשאול, זה בסדר שהיא לא רוצה לבוא לסדנה ואני יכולה להמשיך להיות חברה שלה.

העיניים היו פעורות, היא ניסתה לעכל את המידע.

זו לא פעם ראשונה, כבר קרה לי שאמהות שאני מכירה, שאלו על הסדנה ובסוף לא נרשמו, בהתחלה חשבתי שאולי לא הצגתי את הסדנה מספיק טוב, שאולי שידרתי משהו שלא דיבר אליהן, אבל במשך הזמן הבנתי שככה זה וזה בסדר. כמו שלא כולם יסיימו סדנה ויגידו שאני נפלאה, כמו שלא כולם יאהבו אותי, ככה גם לא כולם ירצו להצטרף.

הרבה פעמים אנו נוטים לחפש מה אצלנו לא בסדר כשמישהו אחר לא מתחבר אלינו, לא מעוניין במה שאנו מציעים לו, לא רוצה להיות חבר שלנו. צריך להשתחרר מזה.

אין פה אשמים.

כשסיימנו את הלימודים דיברנו על כך שיש המון מדריכות בכול מקום.

התשובה הייתה: יש גם הרבה אמהות.
וזה נכון. לכל אמא תתאים מדריכה אחרת.

מדי פעם רוני מספרת שרצתה לשחק עם אחד הילדים והוא לא רצה, ואני מקשיבה ואומרת לה שלפעמים לחברים שלה מתחשק לשחק במשחק אחר או עם ילד אחר, זה לא אומר כלום עליה או על החברות בניהם, זה רק אומר שכרגע הוא לא רוצה לשחק איתה.

היא אף פעם לא מוכנה לקבל את זה, היא חוזרת על זה שהיה לה יום רע, שהיא נעלבה, שהיא לא תהיה חברה שלו יותר...

יש לי הרגשה שהשיחה הזו, כמו בהרבה מקרים של דוגמה אישית תראה לה את המקרה הבא מזווית אחרת.