ביום רביעי שעבר קיבלתי הודעה: מחר יש פגישת מחזור, את באה?
ברור!
21 שנים עברו מאז שסיימתי את התיכון, את רוב החברות לא ראיתי מאז, אבל לא הייתה לי התלבטות והיה לי ברור שאני הולכת.
במשך 21 שנים התביישתי לספר שלמדתי בבית ספר ויצ"ו.
כולנו מכירים את - את מוכרת לי ואח"כ: מתי נולדת וממשיך באיפה למדת....
הייתי מנסה להתחמק. כשלא הייתה ברירה הייתי אומרת. אבל בבושה, אני מודה.
שנים היה לי אישיו עם העניין הזה.
למה בחרתי ללמוד בויצ"ו ולמה לא שמעתי בעצת אימי.
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה מלב אל לב עם אחותי הקטנה והאהובה והנושא הזה עלה.
אחותי אמרה לי: רק שתדעי, את נהנית והיה לך כיף בתיכון ואני סבלתי ושנאתי את בית הספר.
וזה נכון.
במבט לאחור ויצ"ו היה בית ספר טוב.
מי שרצה עשה בגרות. מי שלא לא. לא היה מרדף אחרי ציונים ולכן האווירה הייתה נטולת תחרותיות. היו מורים שהשקיעו, והיה להם אכפת מהתלמידים.
ואולי הכי חשוב, אף אחת מהחברות שלי לא שתתה, או עישנה סמים.
בכל זאת, לבית הספר היה שם לא טוב וכן, התביישתי לומר שלמדתי בויצ"ו.
בפגישה הייתה התרגשות גדולה, כולנו כל כך שמחנו להיפגש והייתה חגיגה.
דיברנו, סיפרנו, שיתפנו וניסינו לדחוס 21 שנים לכמה שעות.
עם חלק קבעתי להיפגש שוב בפורום מצומצם יותר, פגישה אחת כבר התקיימה והיא סגרה לי כמה מעגלים והורידה כמה אסימונים ופגישה נוספת בדרך.
לקראת סוף הערב הרשיתי לעצמי לשאול את החברות הקרובות האם העובדה שלמדו בויצ"ו הפריעה להן במהלך החיים.
מסתבר שאני לא היחידה.
כולן אמרו שזה הפריע להן ולעתים אף גרם להרמות גבה.
ואחת אפילו אמרה שהודיעה לבעלה בתחילת הנישואין: אותי יקברו אקדמאית!
כשאני מסתכלת על חיי אני מרוצה.
אני אוהבת את המשפחה שיש לי, אני גאה בדרך שעברתי, התמקצעתי בתחום מאוד ספציפי בביטוח והייתי טובה בו, וכשמיציתי היה לי האומץ לקום ולהגיד זהו, עכשיו אני רוצה להתפרנס מעשייה שאני אוהבת ולהרגיש שאני תורמת.
כמו שכל אירוע בחיינו השפיע על מי שאנחנו, כך גם 3 שנות לימודים בתיכון תרמו את חלקן בעיצוב חיי.
היות ואני מרוצה מחיי, איך אני יכולה להמשיך ולהתבייש בבית ספר שחינך אותי 3 שנים?
השבוע פגשתי שני מורים שמלמדים היום בויצ"ו, בפעם הראשונה בחיי אמרתי בלי להשפיל עיניים ובחיוך:
אני בוגרת ויצ"ו.
כנהוג בבלוג , האירועים עליהם אני כותבת מתחברים תמיד להתפתחות תינוקות.
המטרה היא שנבין כהורים איך לכל מרכיב בהתפתחות התינוק יש השפעה גם בשנים הבאות.
גם הפעם יש נקודת חיבור.
סביבה מאפשרת ,מעודדת ולא לוחצת מביאה תוצאות הרבה יותר טובות מבחינה רגשית והתפתחותית.
זה מתחיל כשנותנים לתינוק לאכול בעצמו למרות שזה מכפיל את זמן הארוחה ומלכלך וזה ממשיך כשהילד מנסה לפתוח קשר ולא אומרים לו תן לי אני אפתח לך וכן הלאה...
אבל יותר חשוב לי כרגע לחבר את זה לשנת הלימודים הבאה.
ההישגים הלימודיים של ילדינו הם לא הדבר החשוב ביותר.
הצטיינות הילדים בלימודים לא צריכה להיות המטרה של ההורים.
הרבה יותר חשוב הקשר שלנו איתם.
השנים האלו בתיכון מתרחשות בשיאו של גיל התבגרות, אם נתערב להם, ננדנד להם ונעיק עליהם, נקלקל את הקשר איתם.
את הבגרויות אפשר תמיד להשלים או לשפר, ללמוד אפשר בכל גיל, אבל קשר טוב בינינו לבין הילדים נבנה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, זה לא מתחיל בתיכון אלא הרבה לפני כן וכשהקשר מתקלקל מאוד קשה לתקן.
אולי אם אימא שלי הייתה נלחמת בי הייתי עושה דווקא והשנים האלו היו שונות לגמרי ובהתאם גם המשך חיי.
ברור!
21 שנים עברו מאז שסיימתי את התיכון, את רוב החברות לא ראיתי מאז, אבל לא הייתה לי התלבטות והיה לי ברור שאני הולכת.
במשך 21 שנים התביישתי לספר שלמדתי בבית ספר ויצ"ו.
כולנו מכירים את - את מוכרת לי ואח"כ: מתי נולדת וממשיך באיפה למדת....
הייתי מנסה להתחמק. כשלא הייתה ברירה הייתי אומרת. אבל בבושה, אני מודה.
שנים היה לי אישיו עם העניין הזה.
למה בחרתי ללמוד בויצ"ו ולמה לא שמעתי בעצת אימי.
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה מלב אל לב עם אחותי הקטנה והאהובה והנושא הזה עלה.
אחותי אמרה לי: רק שתדעי, את נהנית והיה לך כיף בתיכון ואני סבלתי ושנאתי את בית הספר.
וזה נכון.
במבט לאחור ויצ"ו היה בית ספר טוב.
מי שרצה עשה בגרות. מי שלא לא. לא היה מרדף אחרי ציונים ולכן האווירה הייתה נטולת תחרותיות. היו מורים שהשקיעו, והיה להם אכפת מהתלמידים.
ואולי הכי חשוב, אף אחת מהחברות שלי לא שתתה, או עישנה סמים.
בכל זאת, לבית הספר היה שם לא טוב וכן, התביישתי לומר שלמדתי בויצ"ו.
בפגישה הייתה התרגשות גדולה, כולנו כל כך שמחנו להיפגש והייתה חגיגה.
דיברנו, סיפרנו, שיתפנו וניסינו לדחוס 21 שנים לכמה שעות.
עם חלק קבעתי להיפגש שוב בפורום מצומצם יותר, פגישה אחת כבר התקיימה והיא סגרה לי כמה מעגלים והורידה כמה אסימונים ופגישה נוספת בדרך.
לקראת סוף הערב הרשיתי לעצמי לשאול את החברות הקרובות האם העובדה שלמדו בויצ"ו הפריעה להן במהלך החיים.
מסתבר שאני לא היחידה.
כולן אמרו שזה הפריע להן ולעתים אף גרם להרמות גבה.
ואחת אפילו אמרה שהודיעה לבעלה בתחילת הנישואין: אותי יקברו אקדמאית!
כשאני מסתכלת על חיי אני מרוצה.
אני אוהבת את המשפחה שיש לי, אני גאה בדרך שעברתי, התמקצעתי בתחום מאוד ספציפי בביטוח והייתי טובה בו, וכשמיציתי היה לי האומץ לקום ולהגיד זהו, עכשיו אני רוצה להתפרנס מעשייה שאני אוהבת ולהרגיש שאני תורמת.
כמו שכל אירוע בחיינו השפיע על מי שאנחנו, כך גם 3 שנות לימודים בתיכון תרמו את חלקן בעיצוב חיי.
היות ואני מרוצה מחיי, איך אני יכולה להמשיך ולהתבייש בבית ספר שחינך אותי 3 שנים?
השבוע פגשתי שני מורים שמלמדים היום בויצ"ו, בפעם הראשונה בחיי אמרתי בלי להשפיל עיניים ובחיוך:
אני בוגרת ויצ"ו.
כנהוג בבלוג , האירועים עליהם אני כותבת מתחברים תמיד להתפתחות תינוקות.
המטרה היא שנבין כהורים איך לכל מרכיב בהתפתחות התינוק יש השפעה גם בשנים הבאות.
גם הפעם יש נקודת חיבור.
סביבה מאפשרת ,מעודדת ולא לוחצת מביאה תוצאות הרבה יותר טובות מבחינה רגשית והתפתחותית.
זה מתחיל כשנותנים לתינוק לאכול בעצמו למרות שזה מכפיל את זמן הארוחה ומלכלך וזה ממשיך כשהילד מנסה לפתוח קשר ולא אומרים לו תן לי אני אפתח לך וכן הלאה...
אבל יותר חשוב לי כרגע לחבר את זה לשנת הלימודים הבאה.
ההישגים הלימודיים של ילדינו הם לא הדבר החשוב ביותר.
הצטיינות הילדים בלימודים לא צריכה להיות המטרה של ההורים.
הרבה יותר חשוב הקשר שלנו איתם.
השנים האלו בתיכון מתרחשות בשיאו של גיל התבגרות, אם נתערב להם, ננדנד להם ונעיק עליהם, נקלקל את הקשר איתם.
את הבגרויות אפשר תמיד להשלים או לשפר, ללמוד אפשר בכל גיל, אבל קשר טוב בינינו לבין הילדים נבנה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, זה לא מתחיל בתיכון אלא הרבה לפני כן וכשהקשר מתקלקל מאוד קשה לתקן.
אולי אם אימא שלי הייתה נלחמת בי הייתי עושה דווקא והשנים האלו היו שונות לגמרי ובהתאם גם המשך חיי.
