יום שבת, 12 בנובמבר 2016

הזנחה - אשמה - בושה

לפני שבוע החלטתי להירשם לסוף שבוע של סדנאות עם החוג לריקוד.
סוף שבוע של סדנאות וריקודים בנושא נשיות ומיניות.
סוף שבוע של ניתוק כמעט מוחלט מהנייד והשגרה.
סוף שבוע שבו אני מחוברת לעצמי ובעיקר לחלקים מאוד מסוימים  שבי.

יומיים אחרי - חלמתי חלום:
אני מתעוררת בבוקר ויוצאת אל הסלון.
מסתכלת על המרפסת ורואה יונים שוכבות על הרצפה
ועל הרצפה, שכבה עבה של לשלשת.
היונים שוכבות באופן מוזר, הן נראות כמו חתולים אבל אלו יונים.
אני מסתכלת על המרפסת, רואה ואז מתעוררת.

החלום שעשע אותי,
שיתפתי את בועז בחלום וצחקתי.
אבל גם הרגשתי שהוא הגיע כדי להגיד לי משהו.
לא ידעתי מה והתארגנתי להתחיל את היום.
ליוויתי את רוני אל בית הספר ובדרך חזרה עלתה לי המילה הזנחה.
יונים, לשלשת, לכלוך.
מסמלים לי הזנחה.
משהו שהצטבר ולא טופל.
חשבתי לעצמי,
מה אני מזניחה?
הדבר הראשון שעלה זה - את הילדים, על עצם הנסיעה לסוף שבוע.
גיחכתי.
הילדים גדולים, הם יסתדרו בלעדייך שלשה ימים.
אבל זה לא הרפה.
והחלטתי לתת לזה מקום.
תת המודע דיבר אלי, כדאי שאקשיב לו.

פתחתי את המחברת המתחלפת שלי,
זו שאני שופכת לתוכה רגשות ומחשבות וכתבתי מה אני מזניחה.
מה יהיה או לא, כשאני לא אהיה בבית:
זמן מסך מבוקר, קרינה , אכילה לא מסודרת וג'אנק פוד, הקשבה אחרת,
סדר, ניקיון, חיבוקים ונישוקים שלי.
הסתכלתי על זה במבוכה.
איך ייתכן שככה אני מרגישה בתוך תוכי,
הרי לכל אמא אחרת הייתי מפרגנת ומעודדת אותה לנסוע לשלשה ימים להתאוורר,
להתמלא, להתחבר לעצמה בשקט.
אז איך לעצמי אני לא מפרגנת?
ואז הגיעה האשמה
ואחריה הבושה.

אשמה על ההזנחה שלי את עצמי,
על חוסר הפרגון לעצמי בלב מלא ושלם.
ובושה.
בושה על זה שאני ממליצה לאימהות שאני מלווה לתת לעצמן זמן ומרחב רק לעצמן,
אבל בעצמי מתקשה בזה.
בושה על כך שאני מרגישה שאני מזניחה את הילדים שלי
כשאני בעצם משאירה אותם עם אבא שלהם שאוהב אותם ומסור אליהם כל כך.
בושה על המחשבה שאני הכי טובה להם ובלעדיי יהיה להם פחות טוב.
בושה על הפחד מלהתגעגע
ובושה על התהייה שאולי בכלל לא אתגעגע.
בושה על ההקטנה של המילה הכל כך גדולה הזו,
הזנחה.
כשמדובר על הילדים שלי, הכל כך לא מוזנחים, כשיש ילדים באמת מוזנחים בעולם.

ונזכרתי ב"משימה" שקיבלתי השבוע.
תזכרי ברגע של בושה ותהיי שם, תהיי שם בבושה בלי לנסות לתקן.
אז הנה אני בבושה.
וגם באכזבה,
באשמה,
בהזנחה,
ובעיקר בבושה.
בלי לנסות לתקן.
בינתיים.



 

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

פתאום הדמעות פרצו החוצה

סתם נכנסתי לחדר, לא זוכרת למה,
על השולחן שכב לו טופס.
רשמי כזה.

הסתכלתי עליו.
זה היה טופס להוצאת תעודת זהות.
פתאום הרגשתי מחנק בגרון.
ניסיתי להתעלם ולהמשיך לארגן את הבית
אבל אז בועז נכנס ואמרתי לו שיש לעידו טופס להוצאת ת. זהות
והתחלתי לבכות.
לא הבכי הזה של עידו עולה לכיתה א' ואני מתפוצצת מגאווה.
בכי של כאב.
כמו הבכי ההוא, אז כשהוא היה בן שנה וחודשיים והתחיל בפעם הראשונה גן.
לא הבנתי למה יש פה כאב אבל ככה זה הרגיש.
כמו שאני מתאמנת בזמן האחרון נתתי לרגש מקום.
אז הדמעות יצאו ואני רק הרגשתי שכואב לי עמוק בפנים.
בועז שאל אם אני עצובה.
זה לא היה עצב.
אחרי עוד קצת בכי,
התחילה השיחה הפנימית.
מה קורה לי מול הסיפור הזה,
מה זו תעודת הזהות הזו?

הכאב הוא כאב של פרידה.
כאב על כך שהילד שלי, הבכור,
עוד רגע בצבא,
בטיול ארוך בחו"ל,
סטודנט בדירה שכורה,
בעל, אבא.
פתאום ראיתי איך יש לו חיים נפרדים
שאני יודעת עליהם מעט מאוד.
איך אני רואה אותו רק בסופי שבוע.
את החדר שלו ריק.

הוצאת תעודת זהות סימנה לי
את תחילתו של התהליך.
תהליך שמתחיל בפעולה שההורים לא חלק ממנה.
בפעם הראשונה.
אפילו את הרישום לתיכון ההורים עושים עם הילד,
ופתאום העניין הזה,
בפעם הראשונה שהוא לא צריך אותנו (אותי) איתו.

וזה התערבב לי עם הוצאת תעודת הזהות שלי.
הלכתי למשרד הפנים והחלטתי שאני משנה את השם מטל לטלי.
לא שאלתי את ההורים, לא התייעצתי איתם.
עשיתי את זה על דעת עצמי.

והכול יחד,
התערבב.

יחד עם ההכרזה של רוני אתמול שהיא רוצה לחזור לבד מבית הספר.
כשבאותו בוקר ממש סיפרתי שאצלנו זה עוד רחוק.
וארבע שעות אחרי היא פתאום גדלה לי וקבלה ביטחון.

הצלחתי להירגע לזמן מה,
כשמדי פעם נזכרתי והדמעות שוב זלגו,
ואז הבחור חזר הביתה ושאל,
השנה אני יכול להוציא רישיון?

אמא'לה!
רגע עידו, חכה.
כבר בכיתי היום שאתה גדל מהר מדי.
אפשר קצת להאט?
אפשר בייבי סטפס בבקשה?

ולכן אימהות שאני מלווה (ואימהות אחרות גם),
אימהות לקטנטנים,
תתענגו על כל רגע,
כי תיכף יעברו 16 שנים,
והבייבי שלכם יוציא תעודת זהות ורישיון ויתגייס לצבא.
בחיי שאתן לא תרגישו כמה מהר זה עובר.
וכאב הפרידה שהתחיל היום כשנפרדתן בגן,
זו לא הפעם האחרונה.
הוא עוד יחזור.
ואין דרך להתכונן לזה.
אז אני איתכן היום,
בדמעות, בקושי בכאב.
כי אין משהו אחר לעשות,
רק לתת לכאב מקום להיות.
אז נהיה בו קצת יחד.


 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

נקודת המבט האישית שלנו

אנחנו רגילים להסתכל על העולם מהעיניים שלנו.
לראות סיטואציה ולפרש אותה מתוך ניסיון החיים שלנו.
האכזבות, הכאבים, הפחדים שלנו.



הנה דוגמא:
שתי חברות, אחת מהן זו הבת שלי.
מדברות בניהן על תחרות The Voice שתתקיים בקרוב בבית הספר.
אחת אומרת לשנייה:
אבל את לא יודעת לשיר ולרקוד.

הלב שלי מתכווץ, הבטן מתהפכת.
אז אתם כבר יודעים מי מהן שלי.
מתחשק לי לקפוץ ולהגן על הילדה שלי,
להגיד שהיא כן יודעת, היא אפילו שרה ורוקדת מקסים.
אבל אני עוצרת.
אני יודעת כבר מטעויות עבר שהתגובה שלי תהיה מיותרת.
שתיהן ירגישו את הצורך שלי לקפוץ ולהגן על הבת שלי.
שתיהן ירגישו לא נעים.
החברה שאמרה פשוט את מה שהיא יודעת, היא לא ראתה אותה אף פעם שרה ורוקדת
אז מבחינתה היא לא יודעת.
אולי היא תרגיש שהיא לא בסדר, אולי לא יהיה לה נעים והיא תצטער?
והבת שלי אולי תחשוב, מה, זה נורא שחברה אומרת לי דבר כזה?
אני כנראה צריכה להיעלב אם אמא קפצה להגנתי.
אז עצרתי.

ואז שמעתי אותה אומרת בחיוך: בטח שאני יודעת לשיר ולרקוד אני אפילו יודעת להמציא שירים.
שתיהן צחקו והמשיכו את הבילוי המשותף שלהן.

מזל ששתקתי.
ברגע אחד יכולתי לקלקל את האווירה.


מול הילדים שלנו זה מתחיל מאוד מוקדם.
גם הורים לתינוקות קטנטנים נוטים לפרש את העולם שלהם מתוך העיניים הבוגרות של עצמם.
הנה קישור לסרטון שבו אני מתארת את זה מנקודת המבט של התינוק.
הסרטון

הפרשנות הזו פוגשת אותנו בכל כך הרבה מצבים.
בתוך המשפחה, עם חברים, בעבודה.
כדאי תמיד לשאול: למה התכוונת? לזכור שאולי אנחנו מבינים את זה אחרת
מאשר הכוונה המקורית.

רוצה לקרוא עוד בנושא הזה?

ב 1/5/16  מתחילה סדנה שבה את במרכז,
מה קורה אחרי לידה מבחינה רגשית?
מה קרה לזוגיות? איך מטפלים בתינוק?
יהיו תשובות לכל השאלות,
הקשבה ותמיכה לאתגרים החדשים.

אמא בפעם הראשונה



יום שבת, 21 בנובמבר 2015

הכי פשוט, הכי בסיסי. פשוט אמא טובה

חשוב לי להרגיש שאני אמא טובה.
רוב הזמן אני מרגישה ככה.
אבל לא תמיד.
יש כמה נקודות ב 14 וחצי שנות האימהות שלי שהתחושה הזו התערערה.
 
כשעידו נולד, עוד בחדר לידה הניחו אותו על הבטן שלי,
מיד הנקתי אותו, השאירו אותנו יחד שעתיים לפני שלקחו אותו לתינוקייה.
הרגשתי אז אמא טובה.
כשהיו לו התקפי גזים אחר הצהריים
והיינו מטיילים בבית, כשהוא על יד אחת וביד השנייה חייגתי לבועז ונבחתי את השאלה :
מתי אתה בא?
לא הרגשתי אמא טובה.
כשגיליתי אחרי כמה שבועות שמול שטיח קיר שקנינו בירושלים הוא נרגע.
הרגשתי אמא טובה בחזרה.
 
וכך זה ממשיך
14 שנים וחצי.
בדרך נולדה רוני עם העולם הפנימי העשיר שלה והציבה בפני אתגרים חדשים.
 
יש תקופות שאני מרגישה שאני אמא טובה.
שאני מבינה אותה,
שאני מצליחה לעזור לה לחדד את הרגשות שלה,
שאני משקפת לה את מה שהיא מרגישה בצורה מדויקת.
שאני מצליחה לאתגר אותה להתגבר על קושי מתוך אמונה בעצמה ובטחון.
אז אני מרגישה אמא טובה.
ויש רגעים שלא.
שמתם לב שאלו רגעים ולא תקופות?
זה הכיף בניסיון, האסימונים יורדים מהר יותר.
יש רגעים שהיא מביאה משהו חדש,
ואז אני משתתקת או מגמגמת.
ולוקח לי זמן להבין.
ולפעמים אני מבינה שטעיתי ומשנה ומתקנת.
 
14 שנים וחצי הביאו אותי לגיל ההתבגרות.
הקשר מקבל פנים חדשות,
הוא משתנה.
עידו מתנהג אלי אחרת.
פתאום אני מוצאת את עצמי נפגעת, מבולבלת, פוחדת.
כן ממש פוחדת.
פוחדת לקלקל את הקשר הטוב שלנו.
פוחדת שהוא יתרחק ולא יתקרב חזרה.
פוחדת לעשות טעות.
 
ממש כמו בהתחלה,
כשהייתי אמא בפעם הראשונה ופחדתי שאם אני לא עושה נכון אני אקלקל אותו.
שאם בועז עושה אחרת הוא יהרוס לי.
שאם סבתא מפנקת זה יתנקם בי.
רק ברגעים שהפסקתי לפחד,
(ואז הם היו רגעים)
מצאתי את הביטחון בחזרה.
את האמונה שאני עושה בשבילו הכי טוב שאני יכולה
ושאף אחד לא יכול לקלקל את זה כי כולם עושים את הכי טוב שהם יכולים.
כולם עושים הכול מאהבה.
 
הפעם הפחד נעלם מהר יותר
וכשהוא נעלם הגיע הביטחון וההבנה שאני צריכה עוד כלים.
אז נרשמתי ללימודים וביום שלישי הקרוב אני מתחילה ללמוד הדרכת הורים.
קודם כל בשבילי.
בשבילנו, בשביל המשפחה שלי.
לפני שאני חושבת על זה כעוד זרוע מקצועית,
אני רוצה את זה בשביל המשפחה שלי.
ככה גם התחלתי ללמוד בצעד ראשון.
רוני עברה אצלם אבחון ושיעורים פרטיים.
התוצאות היו מדהימות ואני החלטתי שאני רוצה גם.
שאני רוצה לדעת עוד, להבין בדיוק איך ההתפתחות המוטורית משפיעה על האישיות המתעצבת.
ותוך כדי הלימודים החלטתי לעזוב את הנוחות בלהיות שכירה ולצאת החוצה עם הידע הזה
להביא אותו למשפחות נוספות כדי שגם הם ידעו.
 
חשוב לי לומר לכל אמא שאני פוגשת, שהיא אמא טובה.
 
גם אם התינוק שלך לא ישן בלילה, לא ישן ביום ובוכה הרבה.
את אמא טובה.
גם אם קשה לך להניק ואת רוצה להפסיק (גם אם לא ניסית בכלל) ואת מתייסרת ומבולבלת ומלאה ברגשי אשמה,
את אמא טובה.
גם אם הוא לא זוחל או לא הולך ואת מרגישה שפספסת משהו בדרך.
את אמא טובה.
אני אעזור לך להבין מה קורה לתינוק שלך,
ואתן לך כלים להתמודד ולהכיל.
כדי שיהיה לך ביטחון, ושתסמכי על עצמך
ותדעי ותרגישי בכל רמ"ח איברייך
שאת אמא טובה. 
 
 כי כשאנחנו מרגישות שאנחנו אימהות טובות,
אנחנו רגועות, נינוחות וקשובות.
אנחנו שומעות את מה שבאמת צריך לשמוע
ורואות את מה שצריך לראות.
רעשי הרקע מתרחקים,
והתמונה  מתבהרת,
ואנחנו יכולות להיות מדויקות יותר בשביל המשפחה שלנו  ובשביל עצמנו.

 

יום שישי, 13 בפברואר 2015

סגירת מעגל

שיחה שעלתה בנושא פחדים של ילדים
והדרך להתמודד איתם,
הובילה אותי להתיישב מול המחשב ולשתף איך נסגר המעגל (ממש השבוע)
שהתחיל אז, בתחילת ספטמבר.

שנת הלימודים התחילה ורוני יצרה קשרים עם מורים רבים בבית הספר.
בילתה את ההפסקות שלה צמודה למורה או למזכירה
ולאט לאט נפתחה.

בהתחלה שיחקה רק עם ילדים שהיו איתה בגן
ואחרי כמה חודשים הרחיבה מעט את המעגל.
בהפסקות היא כבר לא צמודה למורה
היא משחקת ופעילה.

דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהיה.
בבוקר, היינו צריכים ללוות אותה לכיתה ולחכות לא רק לצלצול
אלא ממש עד שהמורה הייתה מגיעה לכיתה.
בהתחלה זה הביך אותי.
האמא היחידה שעומדת בכיתה ומחכה...
רציתי לומר לה,
שחררי כבר.
חנוכה הגיע, הגיע הזמן שתתרגלי!
אבל שתקתי.
הילדה שלי אמנם לא קוראת מחשבות,
אבל כמו כל הילדים היא קוראת את ההורים שלה.
ויודעת בדיוק מתי הם גאים, מתי מאוכזבים ומתי עושים את עצמם.
מתישהו שחררתי אני.
זו לא הייתה החלטה של בוקר אחד,
אבל משהו אצלי הרפה ואמר:
לבת שלי יותר קשה מלילדים אחרים ואני נשארת עוד חמש דקות.
זה לא אומר שנכשלתי,
(ברור לכם שזה היה הקושי שלי מול החמש דקות האלה)
אם כבר זה אומר שאני אמא קשובה ומכילה.

ואז כששחררתי התרחש השינוי.
בוקר אחד לפני שבוע רוני הודיעה שהיא תיפרד בשער בית ספר ותיכנס לבד.
כמה ימים אחרי כן הוכרז על ידה שהיא כבר לא מפחדת להישאר רק עם עידו,
שלא צריך יותר בייביסיטר ו "זהו נעלם לי הפחד".

במקביל לזה ששחררתי התחלתי להישאר איתה עוד שעה בחצר בית ספר אחרי הלימודים.
כמעט כל יום נשארנו ורוני לפעמים שיחקה עם ילדים אחרים ולפעמים עם עצמה.
בנוסף עודדתי אותה לעלות על המתח והסולם המאוזן.
הילדות בכיתה שלה שולטות בזה וידעתי שזה יעזור לה להרגיש שגם היא יכולה.
ובנוסף זה גם חיזוק טוב לחגורת הכתפיים.
עוד בונוס משמעותי לילדה עם טונוס שרירים נמוך.
אז עבדנו ועבדנו,
ולקח הרבה זמן עד שהגיעו התוצאות.
אבל הן הגיעו בדיוק באותו שבוע שבו הוכרז הניצחון על הפחד.
רוני הצליחה לעבור 5 שלבים על הסולם.
יש שיגידו שזה מקרי,
אני כבר יודעת בוודאות שלא.
כשהגוף מתחזק מתחזקת גם הנפש.

זו לא תמונה של המיתקן בבית הספר
אבל זה מיתקן דומה
תודה למירב ומעיין על הצילום
מאימהות לתינוקות אני שומעת תמיד,
מהרגע שהוא למד להתהפך/לזחול,
הוא רגוע יותר, יש הרבה פחות בכי ותסכול.

עוד אנקדוטה לסיום.
רוני סרבה בתוקף להזמין ילדים מהכיתה הביתה.
בשיחות איתה היא אמרה שאולי ישעמם להם,
שהמשחקים שלה לא יעניינו אותם וכו'
דיברנו על כך מדי פעם ושום דבר בעמדתה לא השתנה.
אז החלטתי לדחוף קצת,
פעם כתבתי על זה,
על ההבדל בין לדחוף ולדחוק.
אני דחפתי, ויזמתי להזמין חברה מהכיתה.
היה חיבור מעולה
והן שחקו יחד בכיף גדול.
שמעתי אותן מדברות וצוחקות ופתאום רוני יצאה מהחדר,
באה אלי לסלון ואמרה לי: צדקת!
ואיזה חיוך שהיה לה עם הפנים :)

 

יום שבת, 6 בספטמבר 2014

על השיעור שקיבלתי בשבוע הראשון בכיתה א

הילדים שלנו הם המורים הכי גדולים שלנו.
הם מלמדים אותנו כל כך הרבה על עצמינו.
זה הולך ומתחזק ככל שהם גדלים.
ככל שיש להם יותר יכולות ורבליות,
הם שמים לנו מראה מול הפנים
ומאלצים אותנו לראות.
כמובן שאפשר סתם להסתכל על המראה ולא להקשיב באמת למה שהם אומרים.
אבל אז הם ימשיכו לשים את המראה
והיא תלך ותהיה יותר ויותר גדולה,
יותר קרובה אלינו לפנים,
ויותר מפריעה עבורנו להמשיך וללכת בדרך שבה אנחנו צועדים.

אם תלכו להדרכת הורים
יקראו לזה תשומת לב יתרה.
כל מיני דברים שהילדים עושים כדי שתסתכלו במראה.
שתביטו בה ותבינו מה הם רוצים לומר לכם.

ב"חופש" האחרון זה קרה לי עם שני הילדים שלי.
שניהם שמו לי מראות.
המראות הלכו וגדלו ככל שאני הייתי עסוקה יותר
בעבודה, בשגרה, בתמרון בין סדנאות, ילדים ואזעקות.

המראה של רוני הייתה גדולה ומפריעה.
היא לא הסכימה להיפרד ממני וזה לא חשוב מי נשאר איתה.
היא הסבירה שהיא מפחדת שאני אמות, שיחטפו אותי.
אני התייחסתי למילים המפורשות שהיא אמרה.
הדגש בשיחות איתה היה:
אני יודעת לשמור על עצמי, אני יודעת להסתדר, אני זהירה ואחראית.
אבל זה לא הרגיע אותה.

עד שבסוף הבנתי.
זה לקח לי קצת זמן,
זה דרש ממני להיעזר במדריכת הורים,
זה גרם לי לדבר על זה שוב ושוב כדי להבין מה העניין
אבל בסוף הבנתי.
היא אומרת שהיא דואגת לי אבל היא בעצם לא סומכת על עצמה.
היא פוחדת להיות בלעדיי כי אני שומרת עליה, מבינה אותה, חשה אותה.
אז אם יקרה לי משהו מה יהיה עליה?
איך היא תסתדר?
זה קרה עכשיו, יחד עם העלייה לכיתה א' לא סתם.
זה בדיוק המקום שבו ילד צריך להרגיש מספיק חזק כדי להתמודד עם כל כך הרבה אתגרים חדשים.
לשבת בכיתה ולהתמודד עם למידה,
לצאת להפסקה עם עוד 500 תלמידים,
להיות שם בתוהו הזה כפי שהוא נראה בעיניה של ילדה בת 6,
ולמצוא את הדרך חזרה לכיתה.
כדי לשחרר אותי בבוקר היא צריכה להיות בטוחה שהיא יכולה לעמוד בזה.

כתבתי בבלוג כמה פעמים על כך שטונוס שרירים נמוך הוא לא רק נתון פיזי.
יש לו השפעה על האדם באופן כללי.
כשיש שרירים חלשים לא סומכים על הגוף,
ואם לא סומכים על הגוף -
צריך ללמוד לסמוך על דברים אחרים.
אז בדרך כלל תהיה יכולת ורבלית גבוהה מהרגיל,
לרוב יהיה קל יותר לתקשר עם מבוגרים כי הם לא מאיימים על היציבות הגופנית.
כלומר הם לא חוטפים, מרביצים, דוחפים.
ואצל רוני הקשר עם מבוגרים הוא העוגן,
זה היה מקסים לראות השבוע איך זה קורה.
קודם היא הייתה צריכה להרגיש בטוחה מול המורה
בסוף השבוע הראשון היא הרשתה לעצמה לסמוך על החונך שלה
(תלמיד כיתה ו' - סוג של מבוגר עבור ילדה בכיתה א')
ואני מאמינה שמפה זה ילך וישתפר.

אבל למה בעצם אני אומרת שהיא שמה לי מראה?
איך זה קשור אלי?

גם אצלי דאגות וחרדות באות ממקום שמשהו נוראי יקרה
ואני אסחף בסערה,
שאני לא אוכל להתמודד.
במהלך השנים ועם עזרה, למדתי להתחבר לשורשים החזקים שלי.
לדעת שאני יכולה לסמוך על עצמי בכל מצב,
שיש לי את הכלים, את היכולות לעמוד איתנה גם אם לעיתים אני קצת מתכופפת.
שלא נדע מצרות ואסונות
אבל התחושה הזו חשובה כל כך,
בלעדיה הייתי מטולטלת מכל חוסר ודאות שעוברת לידי.

המראה הזו של רוני הראתה לי כמה היא דומה לי הילדה שלי,
וכשהתחברתי לזה הבנתי שיש לי כלים לעזור לה.
כששיניתי את הפזמון מ: את יכולה לפנות למורה/למזכירה בכל פעם שקשה לך.
ל: את יכולה לסמוך על עצמך שתדעי מה לעשות.
בואי תגידי לי מה תוכלי לעשות אם במקרה לא תדעי את הדרך חזרה לכיתה,
אם במקרה אני אאחר קצת ואתעכב בדרך חזרה.
ברגע שבחדר שלה, במיטה שלה, מחובקת איתי,
היא מצאה את התשובות,
אז חל השינוי.
וביום שישי היא חזרה מאושרת מבית הספר וסיפרה שיצאה בהפסקה ושיחקה.

אצל כל אימא שאני מלווה בסדנה או בליווי התפתחותי אישי,
תמיד מגיע הרגע הזה שהיא אומרת לי:
חבל שלא פניתי אליך קודם, חבל שחיכיתי.
לה וגם לי אני רוצה להזכיר עכשיו
שאנחנו לא מושלמות,
שיש לנו כל כך הרבה רעשים ברקע,
שמסיחים את דעתנו וגורמים לנו לפעמים להגיב באיחור קל.
וזה בסדר,
בואו נחבק את עצמינו ונקבל את זה שרק מכונות מגיבות מהר
ואפילו להן לפעמים יש באגים.
מה שחשוב שבסוף פעלנו בדרך הנכונה,
שפנינו לעזרה, שהקלנו על הילד שלנו.
את זה הוא יזכור,
שהיינו שם בשבילו,
שהקשבנו לו,
שידענו לקבל את הקושי שלו בלי שיפוטיות ועזרנו לו להתגבר.

המשימה של המורה הייתה לצייר איך הרגשת בשבוע הראשון בבית הספר
רוני ציירה פרצוף חצי שמח וחצי עצוב
ואני מאושרת שהחלק השמח גדול יותר :)


 

יום שבת, 19 ביולי 2014

טיול משפחתי ליער השחור

אחד הדברים שהכי קשה לי כשחוזרים מחופשה
זה הסופשבוע שאחרי,
קמים בבוקר ומבפנים עולה השאלה,
מה עושים עכשיו?
הרי התרגלנו שכל יום הוא עמוס תוכניות.
יש כמה אטרקציות בכל יום,
אוכלים במסעדות,
יש התרגשות גדולה לקראת המקום הבא.
וכשחוזרים צריך להתרגל לקצב אחר.
המצב גרוע יותר כשחוזרים למלחמה.
אפשר לקרוא לזה מבצע,
אבל כשנכנסים עם ילדים לממ"ד
ומכל הצדדים נשמעים בומים חזקים,
זה מרגיש מלחמה.
ובמלחמה כמו במלחמה
השגרה משתנה.
היציאות מהבית מתמעטות.
ויש המון זמן פנוי.
ילדים, חופש, קיץ ישראלי וזמן פנוי
זה שילוב מהמם.

אז אני מנצלת את הזמן שבו הם מול המסך, שוב.
כדי לספר לכם על חוויותינו מהחופשה המשפחתית.

טסנו בלילה הראשון לטילים.
הייתה אזעקה ברחובות בסביבות 22:00 ושלש שעות אחרי כבר היינו בשדה התעופה.
כמובן שלניידים של בועז ועידו הורדו מיד כל האפליקציות המעדכנות ולא פספסנו כלום.
טיסה בשעה 05:00 בבוקר, שעה נוראית.
אין לילה ואין יום
במיוחד למי שכמוני לא ישנה בטיסות.
עידו החליט שבחופש הוא עושה לילה לבן וזו הייתה אחלה הזדמנות לממש את הרעיון.
בנתב"ג


נחתנו בשדה התעופה בשטוטגרט ביום שלישי בשעת בוקר, הרגשנו שצהריים

בשדה התעופה שטוטגרט



שעה וחצי נסיעה למלון שלנו, הילדים ישנו,
אני ניקרתי בחשש
כדי לשמור שבועז יישאר ערני.

הגענו לבית מלון מקסים, מאוד מומלץ
Best Western Hotel
יש נוף מדהים
ובנוסף מקבלים את הכרטיס האדום שזה כרטיס שנותן כניסה חינם להמון אתרים.
נחל זורם מאחורי המלון

על הגשר עוברת רכבת ואף פעם לא הספקנו לצלם אותה

שעון קוקיה ענק במתחם המלון

סלפי במרפסת

20-30 דקות מרוב האתרים המרכזיים.
שעה וחצי בערך מאלזס.

מזג אוויר גשום וקר קיבל את פנינו
כמה ימים אחרי היינו מתוכננים לנסוע לאלזס שבצרפת,
החלטנו להקדים גם בגלל מזג האוויר וגם כדי להיות בגרמניה בגמר המונדיאל.
בדקנו עם בית המלון וזה הסתדר.
למחרת בבוקר רעננים ונרגשים יצאנו לדרך.
הנייד זמזם ללא הפסקה הודעות על רקטות שמשוגרות לישראל
ואנחנו נסענו ממדינה למדינה בלי שידענו אפילו איפה הגבול.
ההבדל התהומי בין ההתרחשות בארצנו
לבין השגרה שבה חיים אנשים במקומות אחרים
הייתה מצמררת.

אלזס זהו חבל ארץ  מקסים,
מלא בכרמים, ועיירות ציוריות.
ככה פשוט, צבע ופרחים וכל כך יפה

כרמים בכל מקום

יקב אקראי שבו עצרנו, טעמנו ורכשנו יין

מראה אופייני באלזס
 
ביקרנו בעיירות  Colmae , Riquewihr ו Ribeauville
יש באזור הר קופים ופארק חסידות.
גם ביער השחור יש את אותם פארקים אבל מחירי הכניסה באלזס זולים בהרבה ולכן העדפנו אותם.





בפארק החסידות יש גם לוטרות, מופע של חיות מים ובעיקר המון חסידות שעפות וצועדות ממש ממש קרוב
 

מקבלים חופן של פופקורן ומאכילים אותם רק בזה

חמוד נכון? 

העיירות מלאות בחנויות בוטיק מקסימות. כל מיני אביזרים וקישוטים לבית.
לעומת המחירים בארץ אפילו זולים.

לב אחד כזה תלוי אצלנו במסדרון עכשיו

העוגה האלזסית

 
חזרנו ליער השחור ביום חמישי בערב ולמחרת נסענו לפארק אירופה.
אני הייתי סקפטית לגבי היכולת שלי ליהנות בפארק.
הזיכרונות שלי מיורו דיסני לפני 7 שנים היו של עומס רב, תורים ארוכים
ובעיקר התשה אחת גדולה.
ההפתעה מפארק אירופה הייתה גדולה.
התור הכי ארוך היה 5-10 דקות.
היו מתקנים שלא היה בכלל תור.
היו מתקנים שעשינו כמה פעמים רצוף בלי לרדת מהמתקן.
בחלק מהזמן התפצלנו,
אני הפחדנית עם רוני ובועז עם עידו שאף מתקן לא הפחיד אותו.
לאור החנייה העמוסה במכוניות אני מבינה שהיה מלא.
לא מרגישים את זה.
היעילות של הגרמנים מדהימה.
ומדי פעם מתגנבת לראש המחשבה שהיעילות הזו הייתה בעבר לרעתנו.


מבט על הפרק ממתקן גבוה



על אחד המתקנים




 בספר ממליצים על מסעדת הצינורות במתחם אנגליה, האוכל לא טעים האטרקציה נחמדה.

למחרת, יום שבת
התחלנו את הטיול ביער השחור באמת.
נסענו לעיר הכי גדולה ביער השחור, ל Freiburg.
בשבת יש שם שוק ומופעי רחוב, חנויות רבות.



 משם נסענו להר Schauinsland, עליה ברכבל במשך 20 דקות.
מאוד גבוה

עולים ברכבל

גבוה גבוה



אחד הדברים הכי כיפים בטיול זה שפתאום כתוב שרק היום האתר פתוח עד חצות
כי רק היום יש מסיבה בפסגת ההר.
יין בפסגת ההר
בערב, חזרה במלון,
בועז ירד עם הילדים ללובי לראות את משחק חצי הגמר ואותי הוא פינק בשעה וחצי של שקט ופרק חדש של "אהבה מלידה"

למחרת, יום ראשון,
התחלנו בגדול.
פארק מים Badeparadies, חינם עם הכרטיס האדום. בגלל שזה היה סוף שבוע שילמנו 2 יורו לכל אחד.
חשוב לציין שבספר כתוב שהכניסה חינם היא ל 3 שעות, בפועל זה היה לשעה וחצי אבל אולי גם בגלל הסופ"ש.
שוב, יעילות, שוב אין תורים, שוב מעולה!
חוויה חובה. המקום מקורה והמים מחוממים כך שגם ביום גשום וקר ואולי אפילו במיוחד ביום גשום וקר.
אין תמונות כי אסור לצלם.


משם, אחרי מקלחת, נסענו לאגם Titisee.
האטרקציה הכי גדולה לילדים הייתה טרמפולינת באנג'י.
בדיוק כזו שיש כבר שנים בצומת בילו.
אבל זה הלהיב אותם והם קפצו פעמיים רצוף.


לאחר מכן שיט (חינם עם הכרטיס האדום) באגם, בסירה שבה רק ישראלים.

התחיל גשם ורצינו להספיק עוד אז נסענו לפארק Schauinsland, שוב כניסה חינם עם הכרטיס האדום, הפעם לא מוגבל בזמן. הגענו קצת מאוחר והיינו רק שעה וחצי, מומלץ להקדיש לפחות שעתיים וחצי.
מתקנים כיפיים ומעניינים ואפילו רכבל ומגלשת הרים.

רכבל כיסאות פתוחים ולמטה חזירי בר ואיילים

 

מגלשות הרים זו אטרקציה רצינית ביער השחור.
יש בכל מקום בווריאציות שונות וכולן טובות.
(יש אחת כזו קצרה, בצוק מנרה לא היינו בה)
ביער השחור הנוף מדהים והאדרנלין זורם.
ברובן לא שילמנו, שוב, הכרטיס האדום.

עייפים ומרוצים חזרנו למלון, תכננו כך שנגיע בזמן למקלחות ארוחת ערב ולראות את גמר המונדיאל.
לצערנו המשחק היה גרמניה - ארגנטינה ונאלצנו להיות אוהדים שקטים.
הלובי היה מלא, חלקו ישראלים והרוב גרמנים.
בבית אני שומעת את צעקות השכנים על כל התרגשות במהלך המשחק,
הגרמנים שקטים ומאופקים והמשחק היה משעמם.
עלינו לחדר מבואסים....

נרדמה משעמום ועייפות
האוהד עם הכובע דווקא ישראלי



 
יום שני, היום האחרון לטיול.
שני מסלולים לפנינו, המגלשה בטודנאו ופארק החבלים.
התחלנו במגלשה, חינם עם הכרטיס האדום, חוויה מדהימה.
נוף חלומי ומסלול של 3 ק"מ

מבט מהרכבל בעליה למגלשה

\

משם המשכנו לפארק החבלים.
העלייה לפארק היא ברגל, ארוכה ותלולה.
אם שואלים אותי תענוג לצעוד במעלה ההר, טבע, המון ירוק ולמרות הגשם נהניתי.
אם שואלים את בועז, מיותר לגמרי, עם הגשם ובלי.
מגיעים בסוף לפארק שכולו חבלים בגובה, נוף מקסים, ומסלולים נחמדים.
אתגר לרוני (6), קלי קלות לעידו (13).
אתר לא חובה, מה גם שהוא לא כלול בכרטיס האדום.




משם חזרנו למלון, ארזנו והלכנו לישון.
למחרת חזרנו הביתה.
מבאס לחזור במיוחד בגלל המצב בארץ והילדים קיטרו.

רואים עליהם את העצב לחזור
 
זהו, נגמר הטיול וחזרנו לשגרה חדשה.
פגשנו את השכנים בממ"ד (אצלנו הוא קומתי) כשאנחנו טירונים והם מנוסים.
זו המציאות שלנו,
אחת לכמה שנים אזעקות
ויש ישובים שחיים את זה כבר כמה שנים,
אז מי אנו שנתלונן.

את הטיול תכננו לפי הספר "המשפחה המטיילת" של שלומית יפת ביאליק.

יבורך ממציא המצלמה הקדמית

סלפי משפחתי

 

יום שישי, 27 ביוני 2014

להיות הורים


לרוב כשאני מגיעה לאבחון עקב איזשהו עיכוב בהתפתחות,
הקושי העיקרי הוא לא מוטורי.

היום הקדשתי שעה,
שעה שלמה על חשבון שנ"צ,
כדי שרוני תסכים ללכת ליום הולדת של ילדה מהגן.

בבוקר הייתה מסיבת סיום ואחר כך עבדתי,
הבית היה הפוך,
הייתי עייפה ובקלות הייתי מתעלמת מההזמנה.

אבל ידעתי שהיא חייבת לעבור את המכשול הזה.
ידעתי שזה לא סתם לא מתחשק לה,
אלא שיש לה אישיו משמעותי פה.
בהתחלה היו לה המון תירוצים:
חם בחוץ, אין לי כוח ללכת,
יהיו הרבה ממתקים וכבר אכלתי היום אז לא תרשי לי,
יבואו ילדים אחרים ולא משנה שלא באתי.
ולבסוף הגענו לנקודה: אני לא אוהבת ימי הולדת בבית.
הבנתי שיש פה משהו ושאלתי למה את מתכוונת?
צפוף שם ולוקח זמן להגיע לאימא כשרוצים.

הקשבתי לה בתשומת לב,
הייתי סופר סבלנית
כי ידעתי שאני חייבת לעזור לה לעבור את המכשול הזה.

זה לא יום ההולדת.
למרות שחשוב מאוד בעיניי להגיע לימי הולדת של חברים.
זו הסיבה שבגללה היא לא רוצה ללכת.

זה יישאר איתה ויגביל אותה.
היא תהיה בטוחה שמקומות צפופים הם לא בשבילה ותמנע מהם.

עוד חודשיים כיתה א'.
את הצפיפות הזו היא תפגוש הרבה פעמים.
לצאת מהכיתה בהפסקה ידרוש ממנה להתמודד עם זה,
המסדרון עמוס ילדים וגם החצר.

אני גם יודעת למה קשה לה עם הצפיפות,
זה מלווה אותנו כבר שנים ובכל פעם אנחנו עוברות יחד עוד שלב.

תוך כדי שדיברנו על חשבון השנ"צ שלי,
ובעודי יודעת שבועז ישן בחדר השני,
קול קטן בתוכי אמר:
עזבי נו,
לא נורא,
תטפלי בזה בפעם אחרת.

אבל לא ויתרתי.
כי ידעתי שהוויתור שלי ישדר לה שהיא לא מסוגלת להתמודד עם האתגר.
ובשבילה זה באמת אתגר.
לכל אחד מאיתנו יש דברים אחרים שקשים לו.
וכהורה אחד התפקידים שלי בעיניי,
הוא לזהות את המקומות שקשה לילדיי,
לתת להם יד ולעזור להם להתמודד.
כי חינוך זה לטווח ארוך.
לא ללכת ליום ההולדת "פותר" את העניין כאן ועכשיו,
אבל לא באמת מתמודד עם הנקודה.

לכן באבחונים אני מראה להורים תמיד גם את הפן ההתנהגותי של העיכוב.
מעבר לכך שהפעוט עוד לא הולך והתינוק עוד לא זוחל.
כי "בסוף כולם הולכים"
זה לא סתם משפט.
הוא נכון.
העניין הוא הסיבה שבגללה הזחילה/הליכה הגיעה מאוחר.
כי אם לא נתנו עליה את הדעת,
הילד ילך אבל הקושי ההוא, שאז עיכב אותו להתחיל ללכת,
ימשיך להופיע בצורות אחרות במהלך החיים.
אז אולי הוא יעדיף לשחק לבד ולא עם חברים,
אולי הוא ימנע מחוגי ספורט,
אולי הוא יחשוש לרוץ, לטפס, לקפוץ.
ואולי הוא לא ירצה ללכת ליום הולדת בתוך בית.
זה יכול להישמע כמו פרט שולי.

אני לא רוצה שהילדים שלי ירגישו שמשהו מגביל אותם.
שיש משהו שמפחיד אותם והם מעדיפים להימנע.
לא משנה מה הוא הדבר הזה.
אני מאמינה שצריך להאיר עליו, להתגבר ולהמשיך הלאה בטוחים וחזקים יותר.

 
התמונה באדיבות FreeImages

יום ראשון, 22 ביוני 2014

לשחרר את החבל

אני באמת מבינה אתכן 
כשאני אומרת שאני יודעת שזה קשה לשחרר.
זה לא שאני מבינה כי עברתי את זה פעם,
אני מבינה כי אני עוברת את זה כל יום.
כי זה שהילדים שלי כבר גדולים
זה לא אומר שחבלים נוספים לא משתחררים כל יום.
כי החבל הזה שקשרנו אז בהתחלה,
הוא ממש עבה.

היה לי קשה לשחרר את עידו לזחול על הרצפה -
כי חששתי שהוא יתהפך ויקבל מכה בראש.
היה לי קשה לאפשר לו לקפוץ מחומה גבוהה בגיל שנתיים בלי יד -
כי פחדתי שהוא ייפול על הפרצוף.
היה לי קשה לשחרר אותו להיכנס לבד לגן בפעם הראשונה,
כשהוא רצה להיפרד ליד השער -
כי חששתי שהגננת לא תשים לב שהוא הגיע ולא תברך אותו לשלום כשהוא נכנס.
היה לי קשה לשחרר אותו לחזור הביתה לבד בכיתה ד',
לחצות כביש, לחמם לעצמו אוכל ולחכות עד ארבע כשאני מגיעה -
טוב אני לא צריכה להסביר למה, נכון?
היה לי קשה לשחרר אותו כשהוא הלך בפעם הראשונה לבד עם חברים לבריכה -
כי אולי הוא לא ישתה מספיק, ואולי הם ישתוללו מדי ויקרה אסון.
היה לי קשה לשחרר אותו לטיול שנתי ראשון עם לילה -
כי טיפסו על מצוק, כי היה שרב, כי הוא אסמתי.
והיה לי קשה אתמול כשהוא הוציא את האופניים מהמחסן,
אופניים שבשנים האחרונות היו בשימוש רק ביום כיפור
(אין ספק שהיה קל יותר כשהוא פשוט שיחק כדורגל בשכונה)
ונסע עם חברים ברחבי העיר.
והיה לי עוד יותר קשה כי הוא לא לקח את הנייד
ואני ספרתי את הדקות עד שהוא נכנס ב 19:30 הביתה מזיע ומרוצה.

אז גם לי קשה.
ולכן אני לא סתם אומרת שאני מבינה אתכן.
אני באמת מבינה אתכן.

רק שהחבל הזה חונק.
הוא לא רק מגביל הוא גם משדר להם שהעולם לא בטוח.
ואם העולם לא בטוח אז צריך לפחד ולהיזהר.
אז הנה תגידו לי שהעולם באמת לא בטוח.
וזה נכון הוא לא תמיד בטוח.
אבל במקומות שאפשר צריך לאפשר.
מה האלטרנטיבה בעצם?
ילד מפוחד?
ילד מבוהל?
אני תמיד משחררת למרות שקשה לי.
וזה לא הופך להיות קל יותר עם השנים. בחיי.

אתמול כשהתחרפנתי לי בשקט
שאלתי את עצמי אם עשיתי טעות והייתי צריכה להגיד לו לא.
אולי הייתי צריכה להתעקש על הנייד?
או אולי להגיד עוד פעם אל תיסע על הכביש
כי 3 פעמים זה לא מספיק.
וגם לרוני אמרתי תזכרי איך אמא דואגת כשהיא לא יודעת איפה עידו נמצא.
ורוני הבטיחה: אני תמיד אקח טלפון.

אבל כשהוא נכנס הכרחתי את עצמי לומר לו קודם כל
אני שמחה לראות אותך!
ורק אחר כך אמרתי:
אין יותר לצאת בלי טלפון.
ומיד שאלתי
נסעת רק על המדרכה, נכון?





יום חמישי, 15 במאי 2014

מארבעים לארבעים ואחת

לפני שנה בדיוק התחלתי את הפוסט הזה
המטרה הייתה לתעד שינויים שחלו בשנה שבין ארבעים לארבעים ואחת.

עכשיו במבט לאחור על הדברים שכתבתי
אני מגלה כמה שנה, זה המון זמן.

את חלקם של הדברים כבר שכחתי שהבטחתי לעצמי
את חלקם הפכתי להרגל
ומחלקם התעלמתי.

לשנות הרגלים זו משימה מאוד מורכבת.
צריך לרצות מאוד מאוד.
צריך לוותר על הנוחות ועל הביטחון שנותנת השגרה.
צריך להתאמץ כדי להניע את עצמנו כל פעם מחדש לבחור את הבחירה החדשה.

חלק מהשינויים נטמעו והפכו לחלק ממני:
מריחת קרם הגנה על הפנים בכל פעם שאני יוצאת מבית. (אפילו יש לי בתיק)
שימוש בדאודורנט טבעי ולא מזיק (סודה לשתייה זה כל הסיפור).
הפחתתי בצורה משמעותית את מוצרי החלב בתפריט שלי.
בכל הזדמנות גיחות לים בשביל הנשמה.
דייט עם חברות, ולא לוותר על זה כי כבר עייפים בסוף היום.
להירדם מחובקת במקום לבהות בטלוויזיה.
להחליף בגדים במסיבות ייעודיות כי זה ממש שווה!
ימי כיף עם רוני כשיש אפשרות לקחת איתה יום חופש.

וחלקם נשארו רצון אך לא שרדו:
ספורט.
לשתות את הקפה בבוקר בלי לבדוק הודעות בפייס/וואטסאפ/sms
זמן איכות עם עידו שהתחיל ברכיבות משותפות על האופניים
אך ננטש כשהם נשברו ביום כיפור ועד עכשיו לא תוקנו.
ימי כיף עם עידו, נפלתי בהפחדות של החטיבה. לא עוד!

השנה אני מבטיחה:
לחזור להתעמל.
לתכנן יום כיף עם עידו עוד בשנה"ל הזו.

אני אשתדל:
לא לבדוק את הטלפון בשעה הראשונה של הבוקר.
להמשיך ולבשל אוכל בריא לבני משפחתי, למרות שזה פי כמה מאמץ.

כמו תמיד,
עולמי האישי ועולמי המקצועי שלובים יד ביד.
הקושי שלי לשנות הרגלים עוזר לי להבין עד כמה קשה
לאימהות לשנות את ההרגלים שלהן:
להפסיק להרדים תוך כדי הנקה או נדנוד על הידיים.
לשנות את הדרך שבה מרימים את התינוק.
להפסיק לעשות בשביל הילד דברים שהוא יכול לבד.
אלו רק חלק מהדוגמאות.
ואני מודעת לקושי לשנות.
מצד שני אני מאמינה שאפשר,
מאמינה ששינוי הרגלים עושה רק טוב.
ולכן אני תומכת ועוזרת להן לעבור את זה.

גם אני הקפתי את עצמי באנשים שעוזרים לי לצאת מהמקום הנוח:
סיגל בתחום האישי, אתי והקבוצה בתחום המקצועי, שתיהן מראות לי דרכים חדשות.
בעלי שתומך ונותן כוח.
אחיותיי היקרות.
חברות שהן אחיות לנפש.
והאימהות שעוברות תהליך, מפרגנות ומאפשרות את העשייה.
לבד קשה וגם לא צריך.


היום ביום הולדתי אני מאחלת לכולם בריאות, שלוות נפש, אושר ושפע של דברים טובים.