שיחה שעלתה בנושא פחדים של ילדים
והדרך להתמודד איתם,
הובילה אותי להתיישב מול המחשב ולשתף איך נסגר המעגל (ממש השבוע)
שהתחיל אז, בתחילת ספטמבר.
שנת הלימודים התחילה ורוני יצרה קשרים עם מורים רבים בבית הספר.
בילתה את ההפסקות שלה צמודה למורה או למזכירה
ולאט לאט נפתחה.
בהתחלה שיחקה רק עם ילדים שהיו איתה בגן
ואחרי כמה חודשים הרחיבה מעט את המעגל.
בהפסקות היא כבר לא צמודה למורה
היא משחקת ופעילה.
דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהיה.
בבוקר, היינו צריכים ללוות אותה לכיתה ולחכות לא רק לצלצול
אלא ממש עד שהמורה הייתה מגיעה לכיתה.
בהתחלה זה הביך אותי.
האמא היחידה שעומדת בכיתה ומחכה...
רציתי לומר לה,
שחררי כבר.
חנוכה הגיע, הגיע הזמן שתתרגלי!
אבל שתקתי.
הילדה שלי אמנם לא קוראת מחשבות,
אבל כמו כל הילדים היא קוראת את ההורים שלה.
ויודעת בדיוק מתי הם גאים, מתי מאוכזבים ומתי עושים את עצמם.
מתישהו שחררתי אני.
זו לא הייתה החלטה של בוקר אחד,
אבל משהו אצלי הרפה ואמר:
לבת שלי יותר קשה מלילדים אחרים ואני נשארת עוד חמש דקות.
זה לא אומר שנכשלתי,
(ברור לכם שזה היה הקושי שלי מול החמש דקות האלה)
אם כבר זה אומר שאני אמא קשובה ומכילה.
ואז כששחררתי התרחש השינוי.
בוקר אחד לפני שבוע רוני הודיעה שהיא תיפרד בשער בית ספר ותיכנס לבד.
כמה ימים אחרי כן הוכרז על ידה שהיא כבר לא מפחדת להישאר רק עם עידו,
שלא צריך יותר בייביסיטר ו "זהו נעלם לי הפחד".
במקביל לזה ששחררתי התחלתי להישאר איתה עוד שעה בחצר בית ספר אחרי הלימודים.
כמעט כל יום נשארנו ורוני לפעמים שיחקה עם ילדים אחרים ולפעמים עם עצמה.
בנוסף עודדתי אותה לעלות על המתח והסולם המאוזן.
הילדות בכיתה שלה שולטות בזה וידעתי שזה יעזור לה להרגיש שגם היא יכולה.
ובנוסף זה גם חיזוק טוב לחגורת הכתפיים.
עוד בונוס משמעותי לילדה עם טונוס שרירים נמוך.
אז עבדנו ועבדנו,
ולקח הרבה זמן עד שהגיעו התוצאות.
אבל הן הגיעו בדיוק באותו שבוע שבו הוכרז הניצחון על הפחד.
רוני הצליחה לעבור 5 שלבים על הסולם.
יש שיגידו שזה מקרי,
אני כבר יודעת בוודאות שלא.
כשהגוף מתחזק מתחזקת גם הנפש.
מאימהות לתינוקות אני שומעת תמיד,
מהרגע שהוא למד להתהפך/לזחול,
הוא רגוע יותר, יש הרבה פחות בכי ותסכול.
עוד אנקדוטה לסיום.
רוני סרבה בתוקף להזמין ילדים מהכיתה הביתה.
בשיחות איתה היא אמרה שאולי ישעמם להם,
שהמשחקים שלה לא יעניינו אותם וכו'
דיברנו על כך מדי פעם ושום דבר בעמדתה לא השתנה.
אז החלטתי לדחוף קצת,
פעם כתבתי על זה,
על ההבדל בין לדחוף ולדחוק.
אני דחפתי, ויזמתי להזמין חברה מהכיתה.
היה חיבור מעולה
והן שחקו יחד בכיף גדול.
שמעתי אותן מדברות וצוחקות ופתאום רוני יצאה מהחדר,
באה אלי לסלון ואמרה לי: צדקת!
ואיזה חיוך שהיה לה עם הפנים :)
והדרך להתמודד איתם,
הובילה אותי להתיישב מול המחשב ולשתף איך נסגר המעגל (ממש השבוע)
שהתחיל אז, בתחילת ספטמבר.
שנת הלימודים התחילה ורוני יצרה קשרים עם מורים רבים בבית הספר.
בילתה את ההפסקות שלה צמודה למורה או למזכירה
ולאט לאט נפתחה.
בהתחלה שיחקה רק עם ילדים שהיו איתה בגן
ואחרי כמה חודשים הרחיבה מעט את המעגל.
בהפסקות היא כבר לא צמודה למורה
היא משחקת ופעילה.
דבר אחד נשאר בדיוק כמו שהיה.
בבוקר, היינו צריכים ללוות אותה לכיתה ולחכות לא רק לצלצול
אלא ממש עד שהמורה הייתה מגיעה לכיתה.
בהתחלה זה הביך אותי.
האמא היחידה שעומדת בכיתה ומחכה...
רציתי לומר לה,
שחררי כבר.
חנוכה הגיע, הגיע הזמן שתתרגלי!
אבל שתקתי.
הילדה שלי אמנם לא קוראת מחשבות,
אבל כמו כל הילדים היא קוראת את ההורים שלה.
ויודעת בדיוק מתי הם גאים, מתי מאוכזבים ומתי עושים את עצמם.
מתישהו שחררתי אני.
זו לא הייתה החלטה של בוקר אחד,
אבל משהו אצלי הרפה ואמר:
לבת שלי יותר קשה מלילדים אחרים ואני נשארת עוד חמש דקות.
זה לא אומר שנכשלתי,
(ברור לכם שזה היה הקושי שלי מול החמש דקות האלה)
אם כבר זה אומר שאני אמא קשובה ומכילה.
ואז כששחררתי התרחש השינוי.
בוקר אחד לפני שבוע רוני הודיעה שהיא תיפרד בשער בית ספר ותיכנס לבד.
כמה ימים אחרי כן הוכרז על ידה שהיא כבר לא מפחדת להישאר רק עם עידו,
שלא צריך יותר בייביסיטר ו "זהו נעלם לי הפחד".
במקביל לזה ששחררתי התחלתי להישאר איתה עוד שעה בחצר בית ספר אחרי הלימודים.
כמעט כל יום נשארנו ורוני לפעמים שיחקה עם ילדים אחרים ולפעמים עם עצמה.
בנוסף עודדתי אותה לעלות על המתח והסולם המאוזן.
הילדות בכיתה שלה שולטות בזה וידעתי שזה יעזור לה להרגיש שגם היא יכולה.
ובנוסף זה גם חיזוק טוב לחגורת הכתפיים.
עוד בונוס משמעותי לילדה עם טונוס שרירים נמוך.
אז עבדנו ועבדנו,
ולקח הרבה זמן עד שהגיעו התוצאות.
אבל הן הגיעו בדיוק באותו שבוע שבו הוכרז הניצחון על הפחד.
רוני הצליחה לעבור 5 שלבים על הסולם.
יש שיגידו שזה מקרי,
אני כבר יודעת בוודאות שלא.
כשהגוף מתחזק מתחזקת גם הנפש.
 |
| זו לא תמונה של המיתקן בבית הספר אבל זה מיתקן דומה תודה למירב ומעיין על הצילום |
מהרגע שהוא למד להתהפך/לזחול,
הוא רגוע יותר, יש הרבה פחות בכי ותסכול.
עוד אנקדוטה לסיום.
רוני סרבה בתוקף להזמין ילדים מהכיתה הביתה.
בשיחות איתה היא אמרה שאולי ישעמם להם,
שהמשחקים שלה לא יעניינו אותם וכו'
דיברנו על כך מדי פעם ושום דבר בעמדתה לא השתנה.
אז החלטתי לדחוף קצת,
פעם כתבתי על זה,
על ההבדל בין לדחוף ולדחוק.
אני דחפתי, ויזמתי להזמין חברה מהכיתה.
היה חיבור מעולה
והן שחקו יחד בכיף גדול.
שמעתי אותן מדברות וצוחקות ופתאום רוני יצאה מהחדר,
באה אלי לסלון ואמרה לי: צדקת!
ואיזה חיוך שהיה לה עם הפנים :)
