בחודשים האחרונים הכרתי מקרוב אישה מדהימה.
אימא ל 4 שְבִּתָה הרביעית באה אלי לסדנא.
ולך יקירה, אני מקדישה פוסט זה.
כשילדתי את רוני בשבוע 33 אחרי שמירת הריון עקב ירידת מים במשך חודש (כן יש דבר כזה עובר ברחם בלי מי שפיר-גם אני הופתעתי) הייתי מוכנה נפשית לבעיות. לא ידעתי אילו בעיות, אבל היה לי ברור שיהיו.
היום במבט לאחור הקשיים של רוני הפכו אותי לאימא הרבה יותר טובה, חיזקו לי את מה שכבר ידעתי, שנפש בריאה נמצאת בגוף בריא, או מדויק יותר, נפש בריאה בגוף תנועתי.
כתינוקת רוני הייתה מהסוג שמוגדר תינוק מלאך. היא ישנה הרבה, אכלה, חייכה המון, העסיקה את עצמה ו... זרמנו. פה המלכודת. תינוקות עם טונוס שרירים נמוך (היפוטוניה) הם תינוקות מאוד "נוחים" ואני נפלתי למלכודת הזו. כמובן שהיינו כשנה וחצי במעקב פגים, זה כלל פיזיותרפיה, ובגלל שהיא הקסימה את כולם עם החיוך שלה, והתקדמה מפעם לפעם אף אחד לא היה מוטרד. גם אני לא.
הדבר היחיד שהטריד אותי היה בגינות ציבוריות. ברגע שילד בסביבות הגיל שלה היה מתקרב, היא הייתה פוחדת. לא הבנתי למה. עד גיל שנתיים וחצי היא הייתה במשפחתון והקושי הזה לא כל כך בלט. כאשר התחלנו גן, זה כבר היה סיפור אחר.
בחצר היא ישבה בצד ושיחקה עם עצמה, בילתה יותר עם הגננות או בעצם רק עם הגננות. ושוב, ילדה ורבלית מאוד, שמחה ועליזה, את אף אחד זה לא הטריד.
אותי כן. אבל כשאמרתי על זה משהו, אמרו לי, את רגילה לבן מלא באנרגיות, בנות זה אחרת, וחוץ מזה, אמרו לי, לכל אחד יש את האופי שלו. באותו זמן הגעתי לפגישת יעוץ לקראת לימודים במכללת צעד ראשון. האישה המקסימה שפגשתי, רונה ליבני, שינתה את חיינו. במהלך הראיון סיפרתי לה על רוני ועל החששות שלי, מיד קבענו מועד לאיבחון.
באבחון נפלו לי המון אסימונים, רונה קלטה את רוני מיד, ותוך כמה דקות עימתה אותה עם הקשיים שלה. הילדה החייכנית והשמחה שלי, נשכבה על הרצפה ובכתה. באותו רגע הבנתי את הרעיון. ידעתי מהרגע הראשון שרונה לא מקשה עליה סתם, היא רוצה להראות לי איפה הבעיה. אצל רוני הפחד ליפול היה חזק מאוד. ברגע שרונה גלגלה לכוון שלה כדור מהיר שפגע בה וגרם לה לאבד שווי משקל היא פרצה בבכי. כתוצאה מההיפוטוניה מערכת שווי המשקל שלה הייתה מאוד לא מפותחת כל ערעור שלה הפחיד את רוני מאוד. זו גם הסיבה שרוני פחדה מילדים בני גילה. היא לא יכלה להעלות על דעתה שידחפו אותה, יחטפו לה, או חלילה ירביצו לה. הפחד ליפול שיתק אותה. ולכן חברת מבוגרים קסמה לה כל כך.
הבנתי שאפשר עוד חודשים להמשיך בפיזיותרפיה לטפס על סולם ולעשות פזל על 4, זה לא מזיק, אבל כל עוד רוני תפחד ליפול, היא לא תתקדם. אחרי האבחון קיימנו 5 מפגשים פרטניים עם מדריכה מוסמכת. לא היה קל. רוני התנגדה כל פעם מחדש. אבל אחרי המפגש השני, הגננת נגשה אלי ואמרה שרוני שיחקה בחצר עם ילדים.
גם עכשיו שנה וחצי אחרי, יש לי דמעות כשאני נזכרת.
זה מה שיפה בשיטה הזו. מטפל טוב שקולט את הבעיה, נותן את התרגילים המדויקים ומיד רואים שיפור.
אני אודה בפה מלא, קיבלנו הביתה אחרי כל מפגש 5 תרגילים, ולא עשינו את כולם. אבל כל פעם עשיתי שניים מהם.
זה לא פשוט לעמת את הילד שלך עם המקומות הקשים לו. את זה אני מאוד מבינה וזוכרת.
העניין הוא שאין לנו ברירה. אנחנו חייבים לילדים שלנו את הכי טוב שאנחנו יכולים.
העבודה של רוני לא נגמרה, ליום הולדת 4 היא קיבלה אופני שווי משקל (woodiz) - מומלץ בחום אגב, זה לא פשוט לה. אבל זה הכרחי בעיניי. בכלל, היא תמיד תצטרך להתאמץ יותר מאחרים. ההיפוטוניה לא הולכת להעלם, אבל רוני משתפרת, מעיזה ומצליחה בעזרת הנחישות שלה. בגיל 3 וארבעה חודשים רוני הלכה לגן עירוני, שנה קודם לא הייתי מדמיינת את זה . 36 ילדים חלקם יותר גדולים, 2 גננות, אין סיכוי שהיא תשרוד. אנחנו בסיומה של השנה כמעט, רוני השתלבה מהר, היא מוקפת חברים, יותר בנים מאשר בנות אפילו.
במסיבות יום הולדת כל הילדים מקפצים בקלילות ורוקדים עם כל הגוף, רוני רוקדת את ריקוד המכונה, אבל היא לא יודעת את זה ואני לא אומרת לה, ולכן היא רוקדת ומחייכת ומאושרת!
אימא ל 4 שְבִּתָה הרביעית באה אלי לסדנא.
ולך יקירה, אני מקדישה פוסט זה.
כשילדתי את רוני בשבוע 33 אחרי שמירת הריון עקב ירידת מים במשך חודש (כן יש דבר כזה עובר ברחם בלי מי שפיר-גם אני הופתעתי) הייתי מוכנה נפשית לבעיות. לא ידעתי אילו בעיות, אבל היה לי ברור שיהיו.
היום במבט לאחור הקשיים של רוני הפכו אותי לאימא הרבה יותר טובה, חיזקו לי את מה שכבר ידעתי, שנפש בריאה נמצאת בגוף בריא, או מדויק יותר, נפש בריאה בגוף תנועתי.
כתינוקת רוני הייתה מהסוג שמוגדר תינוק מלאך. היא ישנה הרבה, אכלה, חייכה המון, העסיקה את עצמה ו... זרמנו. פה המלכודת. תינוקות עם טונוס שרירים נמוך (היפוטוניה) הם תינוקות מאוד "נוחים" ואני נפלתי למלכודת הזו. כמובן שהיינו כשנה וחצי במעקב פגים, זה כלל פיזיותרפיה, ובגלל שהיא הקסימה את כולם עם החיוך שלה, והתקדמה מפעם לפעם אף אחד לא היה מוטרד. גם אני לא.
הדבר היחיד שהטריד אותי היה בגינות ציבוריות. ברגע שילד בסביבות הגיל שלה היה מתקרב, היא הייתה פוחדת. לא הבנתי למה. עד גיל שנתיים וחצי היא הייתה במשפחתון והקושי הזה לא כל כך בלט. כאשר התחלנו גן, זה כבר היה סיפור אחר.
בחצר היא ישבה בצד ושיחקה עם עצמה, בילתה יותר עם הגננות או בעצם רק עם הגננות. ושוב, ילדה ורבלית מאוד, שמחה ועליזה, את אף אחד זה לא הטריד.
אותי כן. אבל כשאמרתי על זה משהו, אמרו לי, את רגילה לבן מלא באנרגיות, בנות זה אחרת, וחוץ מזה, אמרו לי, לכל אחד יש את האופי שלו. באותו זמן הגעתי לפגישת יעוץ לקראת לימודים במכללת צעד ראשון. האישה המקסימה שפגשתי, רונה ליבני, שינתה את חיינו. במהלך הראיון סיפרתי לה על רוני ועל החששות שלי, מיד קבענו מועד לאיבחון.
באבחון נפלו לי המון אסימונים, רונה קלטה את רוני מיד, ותוך כמה דקות עימתה אותה עם הקשיים שלה. הילדה החייכנית והשמחה שלי, נשכבה על הרצפה ובכתה. באותו רגע הבנתי את הרעיון. ידעתי מהרגע הראשון שרונה לא מקשה עליה סתם, היא רוצה להראות לי איפה הבעיה. אצל רוני הפחד ליפול היה חזק מאוד. ברגע שרונה גלגלה לכוון שלה כדור מהיר שפגע בה וגרם לה לאבד שווי משקל היא פרצה בבכי. כתוצאה מההיפוטוניה מערכת שווי המשקל שלה הייתה מאוד לא מפותחת כל ערעור שלה הפחיד את רוני מאוד. זו גם הסיבה שרוני פחדה מילדים בני גילה. היא לא יכלה להעלות על דעתה שידחפו אותה, יחטפו לה, או חלילה ירביצו לה. הפחד ליפול שיתק אותה. ולכן חברת מבוגרים קסמה לה כל כך.
הבנתי שאפשר עוד חודשים להמשיך בפיזיותרפיה לטפס על סולם ולעשות פזל על 4, זה לא מזיק, אבל כל עוד רוני תפחד ליפול, היא לא תתקדם. אחרי האבחון קיימנו 5 מפגשים פרטניים עם מדריכה מוסמכת. לא היה קל. רוני התנגדה כל פעם מחדש. אבל אחרי המפגש השני, הגננת נגשה אלי ואמרה שרוני שיחקה בחצר עם ילדים.
גם עכשיו שנה וחצי אחרי, יש לי דמעות כשאני נזכרת.
זה מה שיפה בשיטה הזו. מטפל טוב שקולט את הבעיה, נותן את התרגילים המדויקים ומיד רואים שיפור.
אני אודה בפה מלא, קיבלנו הביתה אחרי כל מפגש 5 תרגילים, ולא עשינו את כולם. אבל כל פעם עשיתי שניים מהם.
זה לא פשוט לעמת את הילד שלך עם המקומות הקשים לו. את זה אני מאוד מבינה וזוכרת.
העניין הוא שאין לנו ברירה. אנחנו חייבים לילדים שלנו את הכי טוב שאנחנו יכולים.
העבודה של רוני לא נגמרה, ליום הולדת 4 היא קיבלה אופני שווי משקל (woodiz) - מומלץ בחום אגב, זה לא פשוט לה. אבל זה הכרחי בעיניי. בכלל, היא תמיד תצטרך להתאמץ יותר מאחרים. ההיפוטוניה לא הולכת להעלם, אבל רוני משתפרת, מעיזה ומצליחה בעזרת הנחישות שלה. בגיל 3 וארבעה חודשים רוני הלכה לגן עירוני, שנה קודם לא הייתי מדמיינת את זה . 36 ילדים חלקם יותר גדולים, 2 גננות, אין סיכוי שהיא תשרוד. אנחנו בסיומה של השנה כמעט, רוני השתלבה מהר, היא מוקפת חברים, יותר בנים מאשר בנות אפילו.
במסיבות יום הולדת כל הילדים מקפצים בקלילות ורוקדים עם כל הגוף, רוני רוקדת את ריקוד המכונה, אבל היא לא יודעת את זה ואני לא אומרת לה, ולכן היא רוקדת ומחייכת ומאושרת!
