"כל אדם הוא האדריכל של עתידו" - פתגם אנגלי

הבוקר החלטתי שאני רוצה יומן.
כזה כמו של פעם, כמו של הילדים.
יומן עם דפים, מעוצב, כזה שאפשר לדפדף בו ולכתוב בכתב יד, להוסיף הערות, לרשום פרטים. די עם היומן בטלפון, אני רוצה יומן אמיתי!
נכנסתי לחנות וקיוויתי שנשארו יומנים בחודש מאי.
יש, ובמחירים ממש מצחיקים.

לקחתי את היומן היחיד שלא הייתה עליו תמונה של בראץ או ספיידרמן.
על הכריכה קראתי: הכל פתוח ומתחת יומן התבוננות ושינוי בחיים. 12 שקלים והוא שלי.
בבית תוך כדי שדפדפתי גיליתי שחוץ מאשר לתכנן את הלו"ז שלי, היומן מאפשר לי גם לחפור פנימה.
יש בו משימות כמו: חמישה דברים שקרו לי השנה ואני גאה בהם. או עד סוף השנה אני בוחרת לוותר על...
ומתחת לפתגם הנ"ל כתוב : איך יוצרים עתיד? ממציאים אותו! (כל הזכויות לדפנה כץ ופלפוט שיווק בע"מ)
אופס!
זה מה שאני עושה!

היות ועבדתי במשך כמעט 20 שנה כשכירה, העבודה תמיד הגיעה אלי ולא הייתי צריכה להתאמץ להביא אותה. התפקיד החדש לעומת זאת, דורש ממני כישורים שכמעט לא התנסיתי בהם.
אני צריכה לשווק את עצמי, לספר מה אני עושה, להסביר מדוע כל תינוק צריך ליווי התפתחותי ומדוע כל אימא צריכה מפגשים תומכים ומכילים ולהאמין ביכולת שלי להצליח.
ברור שכאשר יגיעו אימהות לסדנה, אם אני לא אהיה מקצועית, נעימה או קשובה, אז לא משנה כמה טוב אני מוכרת את עצמי. אבל בחלק הזה אני פחות דואגת.
מבחינת תוכן הסדנה וביצוע התרגילים אני מרגישה במקום טוב. כשעולות שאלות אני מרגישה חופשיה לפנות לשירית המורה שלי , היא כל כך מדויקת וברורה שזה תענוג וגם מעורר השראה.
החלק הקשה הוא לגלות מי אני כמדריכה להתפתחות תינוקות.
איזו מדריכה אני מתכוונת להיות? מה אביא לסדנאות מעבר לתרגילים? מה ייחד אותי ממדריכות אחרות? אילו תכונות שלי יעזרו לי להצליח ואילו יעכבו?
למצוא את התשובות זו המשימה החדשה שלי .
הצעד הראשון שעשיתי בנושא הוא לפרסם תמונה שלי עם תמרה המקסימה.
אני מאמינה שיותר קל להתחבר לתמונה אותנטית, לפנים אמתיות עם קמטים בצידי העיניים, תמונה פשוטה עם ילדה מהממת במצלמה ביתית שאימא שלה צילמה בגינה מתחת לבית.
במהלך הימים הקרובים אתלה מודעות בשכונות, במרפאות ילדים ובטיפות חלב.
כי אני האדריכלית של הקריירה שלי. מה שאשקיע, איך שאעשה, האמת שלי ומה שאעביר הלאה, זה מה שיקבע אם אצליח.

מתי זה לדחוף ומתי לדחוק?

אני אפתח בהגדרה של מילון אריאל:
דחיפה: "עזרה למישהו לעשות משהו".
דחיקה: "דחיפה, לחיצה, קיפוח מעמדו של מישהו".

מכירים את זה שיש לילדים שלנו קושי ואנחנו רוצים לעזור להם להתגבר עליו? איך עוזרים להם?
למשל, ילד שמפחד לטפס על המגלשה הגבוהה, אפשר לומר לו: "נו קדימה, מה אתה מפחד? תראה איך ילדים קטנים יותר מטפסים לבד...." זו דוגמה טובה לדחיקה. במילים אחרות אמרתי לו שהוא פחות טוב מילדים אחרים.

איך אני אדחוף אותו לטפס? אולי אטפס איתו, אולי אבוא איתו לגינה בשעות שקטות כשאין ילדים נוספים חסרי סבלנות לקצב שלו.
נשמע קל?
מה קורה בזמן אמת? כשאנחנו בגינה, מסביבנו עוד הורים ולא נעים לנו שהילד שלנו מפחד, אנחנו מרגישים צורך לעשות עם זה משהו, ולפעמים מתוך הלחץ נדחק בו.
מדהימות בעיניי אימהות (סליחה מראש מהאבות, אבל זה בד"כ אנחנו הרגישות יותר) שמצליחות גם כשיש "קהל" לראות קודם כל את הילד ולכוון אליו ולצורך שלו את התגובה.
נכון, אנחנו בני אדם וקשה להיות כל הזמן מתוכנן בתגובות. אבל אם נזכור את פני הילד שלנו, אחרי שדחקנו בו לעשות משהו שקשה לו, את תחושת חוסר היכולת שלו להתמודד עם הצורך לרצות אותנו ובנוסף להתמודד עם הקושי שלו.
אם נצליח להטמיע את הגישה הזו להתייחס לקושי של הילד כמקום שדורש דחיפה, ונכוון את התגובה שלנו בהתאם, תהייה לכך תגובת שרשרת.

להתגבר על מכשול זו העצמה כל כך גדולה הרבה יותר מכל מחמאה שניתן להם. התחושה שפחדתי ובכל זאת עשיתי זאת והצלחתי, מעלה את הדימוי העצמי עוד מדרגה.
אגב, אם לא הצלחתי, אבל ניסיתי, ואף אחד לא האיץ בי בדרך, סביר להניח שאנסה שוב.

אני רואה את זה על רוני יום יום. היא לא מוותרת לעצמה, ולפעמים אני רואה אותה כל כך מתאמצת, באותה שנייה בא לי פשוט להגיד לה, תני לי אני אעזור לך. הידיעה שבכך אני מפחיתה את האמון שלה ביכולת להצליח בעצמה, מונעת את זה ממני, אני חושקת שפתיים ומתאפקת. ואז היא מצליחה והאושר על פניה... אין על זה.
בעבודה שלי עם תינוקות זה קורה בכל מפגש.
הדוגמה הנפוצה ביותר: התינוק מתהפך מהגב לבטן, ואימא מוציאה לו את היד שנשארה מתחת לבטן. אני מסבירה לאימא שעם הוצאת היד בעצמו הוא מרוויח המון. הוא מפתל את הגב, מרים את החזה, מרים את האגן, ואז מוציא את היד. הוא מרגיש תחושת עצמאות, תחשבו מה זה בשביל תינוק בן ארבעה, שישה חודשים. מתי עוד הוא יכול להרגיש עצמאות?
ואני רואה את האימהות מקשיבות, מבינות אבל קשה להן. פעם אחת הן לא שמות לב והתינוק מוציא את היד בעצמו ואז הן מבינות. חוסר הסבלנות הוא שלנו, לא של התינוק. נכון שיש תינוקות שבוכים במצב הזה, הם התרגלו שעוזרים להם להוציא את היד (או שעוזרים להם בכלל), גם לזה יש לי פתרון. אפשר ללמד אותם דרך האגן והרגליים להוציא את היד בעצמם, בלי לגעת להם ביד.

ולסיום, כמו שהתחלתי, בואו נעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקשיים שלהם בדחיפה ולא בדחיקה כדי שנעצים אותם ונחזק את הדימוי העצמי שלהם.