לפני שבוע החלטתי להירשם לסוף שבוע של סדנאות עם החוג לריקוד.
סוף שבוע של סדנאות וריקודים בנושא נשיות ומיניות.
סוף שבוע של ניתוק כמעט מוחלט מהנייד והשגרה.
סוף שבוע שבו אני מחוברת לעצמי ובעיקר לחלקים מאוד מסוימים שבי.
יומיים אחרי - חלמתי חלום:
אני מתעוררת בבוקר ויוצאת אל הסלון.
מסתכלת על המרפסת ורואה יונים שוכבות על הרצפה
ועל הרצפה, שכבה עבה של לשלשת.
היונים שוכבות באופן מוזר, הן נראות כמו חתולים אבל אלו יונים.
אני מסתכלת על המרפסת, רואה ואז מתעוררת.
החלום שעשע אותי,
שיתפתי את בועז בחלום וצחקתי.
אבל גם הרגשתי שהוא הגיע כדי להגיד לי משהו.
לא ידעתי מה והתארגנתי להתחיל את היום.
ליוויתי את רוני אל בית הספר ובדרך חזרה עלתה לי המילה הזנחה.
יונים, לשלשת, לכלוך.
מסמלים לי הזנחה.
משהו שהצטבר ולא טופל.
חשבתי לעצמי,
מה אני מזניחה?
הדבר הראשון שעלה זה - את הילדים, על עצם הנסיעה לסוף שבוע.
גיחכתי.
הילדים גדולים, הם יסתדרו בלעדייך שלשה ימים.
אבל זה לא הרפה.
והחלטתי לתת לזה מקום.
תת המודע דיבר אלי, כדאי שאקשיב לו.
פתחתי את המחברת המתחלפת שלי,
זו שאני שופכת לתוכה רגשות ומחשבות וכתבתי מה אני מזניחה.
מה יהיה או לא, כשאני לא אהיה בבית:
זמן מסך מבוקר, קרינה , אכילה לא מסודרת וג'אנק פוד, הקשבה אחרת,
סדר, ניקיון, חיבוקים ונישוקים שלי.
הסתכלתי על זה במבוכה.
איך ייתכן שככה אני מרגישה בתוך תוכי,
הרי לכל אמא אחרת הייתי מפרגנת ומעודדת אותה לנסוע לשלשה ימים להתאוורר,
להתמלא, להתחבר לעצמה בשקט.
אז איך לעצמי אני לא מפרגנת?
ואז הגיעה האשמה
ואחריה הבושה.
אשמה על ההזנחה שלי את עצמי,
על חוסר הפרגון לעצמי בלב מלא ושלם.
ובושה.
בושה על זה שאני ממליצה לאימהות שאני מלווה לתת לעצמן זמן ומרחב רק לעצמן,
אבל בעצמי מתקשה בזה.
בושה על כך שאני מרגישה שאני מזניחה את הילדים שלי
כשאני בעצם משאירה אותם עם אבא שלהם שאוהב אותם ומסור אליהם כל כך.
בושה על המחשבה שאני הכי טובה להם ובלעדיי יהיה להם פחות טוב.
בושה על הפחד מלהתגעגע
ובושה על התהייה שאולי בכלל לא אתגעגע.
בושה על ההקטנה של המילה הכל כך גדולה הזו,
הזנחה.
כשמדובר על הילדים שלי, הכל כך לא מוזנחים, כשיש ילדים באמת מוזנחים בעולם.
ונזכרתי ב"משימה" שקיבלתי השבוע.
תזכרי ברגע של בושה ותהיי שם, תהיי שם בבושה בלי לנסות לתקן.
אז הנה אני בבושה.
וגם באכזבה,
באשמה,
בהזנחה,
ובעיקר בבושה.
בלי לנסות לתקן.
בינתיים.
סוף שבוע של סדנאות וריקודים בנושא נשיות ומיניות.
סוף שבוע של ניתוק כמעט מוחלט מהנייד והשגרה.
סוף שבוע שבו אני מחוברת לעצמי ובעיקר לחלקים מאוד מסוימים שבי.
יומיים אחרי - חלמתי חלום:
אני מתעוררת בבוקר ויוצאת אל הסלון.
מסתכלת על המרפסת ורואה יונים שוכבות על הרצפה
ועל הרצפה, שכבה עבה של לשלשת.
היונים שוכבות באופן מוזר, הן נראות כמו חתולים אבל אלו יונים.
אני מסתכלת על המרפסת, רואה ואז מתעוררת.
החלום שעשע אותי,
שיתפתי את בועז בחלום וצחקתי.
אבל גם הרגשתי שהוא הגיע כדי להגיד לי משהו.
לא ידעתי מה והתארגנתי להתחיל את היום.
ליוויתי את רוני אל בית הספר ובדרך חזרה עלתה לי המילה הזנחה.
יונים, לשלשת, לכלוך.
מסמלים לי הזנחה.
משהו שהצטבר ולא טופל.
חשבתי לעצמי,
מה אני מזניחה?
הדבר הראשון שעלה זה - את הילדים, על עצם הנסיעה לסוף שבוע.
גיחכתי.
הילדים גדולים, הם יסתדרו בלעדייך שלשה ימים.
אבל זה לא הרפה.
והחלטתי לתת לזה מקום.
תת המודע דיבר אלי, כדאי שאקשיב לו.
פתחתי את המחברת המתחלפת שלי,
זו שאני שופכת לתוכה רגשות ומחשבות וכתבתי מה אני מזניחה.
מה יהיה או לא, כשאני לא אהיה בבית:
זמן מסך מבוקר, קרינה , אכילה לא מסודרת וג'אנק פוד, הקשבה אחרת,
סדר, ניקיון, חיבוקים ונישוקים שלי.
הסתכלתי על זה במבוכה.
איך ייתכן שככה אני מרגישה בתוך תוכי,
הרי לכל אמא אחרת הייתי מפרגנת ומעודדת אותה לנסוע לשלשה ימים להתאוורר,
להתמלא, להתחבר לעצמה בשקט.
אז איך לעצמי אני לא מפרגנת?
ואז הגיעה האשמה
ואחריה הבושה.
אשמה על ההזנחה שלי את עצמי,
על חוסר הפרגון לעצמי בלב מלא ושלם.
ובושה.
בושה על זה שאני ממליצה לאימהות שאני מלווה לתת לעצמן זמן ומרחב רק לעצמן,
אבל בעצמי מתקשה בזה.
בושה על כך שאני מרגישה שאני מזניחה את הילדים שלי
כשאני בעצם משאירה אותם עם אבא שלהם שאוהב אותם ומסור אליהם כל כך.
בושה על המחשבה שאני הכי טובה להם ובלעדיי יהיה להם פחות טוב.
בושה על הפחד מלהתגעגע
ובושה על התהייה שאולי בכלל לא אתגעגע.
בושה על ההקטנה של המילה הכל כך גדולה הזו,
הזנחה.
כשמדובר על הילדים שלי, הכל כך לא מוזנחים, כשיש ילדים באמת מוזנחים בעולם.
ונזכרתי ב"משימה" שקיבלתי השבוע.
תזכרי ברגע של בושה ותהיי שם, תהיי שם בבושה בלי לנסות לתקן.
אז הנה אני בבושה.
וגם באכזבה,
באשמה,
בהזנחה,
ובעיקר בבושה.
בלי לנסות לתקן.
בינתיים.
