יום שבת, 12 בנובמבר 2016

הזנחה - אשמה - בושה

לפני שבוע החלטתי להירשם לסוף שבוע של סדנאות עם החוג לריקוד.
סוף שבוע של סדנאות וריקודים בנושא נשיות ומיניות.
סוף שבוע של ניתוק כמעט מוחלט מהנייד והשגרה.
סוף שבוע שבו אני מחוברת לעצמי ובעיקר לחלקים מאוד מסוימים  שבי.

יומיים אחרי - חלמתי חלום:
אני מתעוררת בבוקר ויוצאת אל הסלון.
מסתכלת על המרפסת ורואה יונים שוכבות על הרצפה
ועל הרצפה, שכבה עבה של לשלשת.
היונים שוכבות באופן מוזר, הן נראות כמו חתולים אבל אלו יונים.
אני מסתכלת על המרפסת, רואה ואז מתעוררת.

החלום שעשע אותי,
שיתפתי את בועז בחלום וצחקתי.
אבל גם הרגשתי שהוא הגיע כדי להגיד לי משהו.
לא ידעתי מה והתארגנתי להתחיל את היום.
ליוויתי את רוני אל בית הספר ובדרך חזרה עלתה לי המילה הזנחה.
יונים, לשלשת, לכלוך.
מסמלים לי הזנחה.
משהו שהצטבר ולא טופל.
חשבתי לעצמי,
מה אני מזניחה?
הדבר הראשון שעלה זה - את הילדים, על עצם הנסיעה לסוף שבוע.
גיחכתי.
הילדים גדולים, הם יסתדרו בלעדייך שלשה ימים.
אבל זה לא הרפה.
והחלטתי לתת לזה מקום.
תת המודע דיבר אלי, כדאי שאקשיב לו.

פתחתי את המחברת המתחלפת שלי,
זו שאני שופכת לתוכה רגשות ומחשבות וכתבתי מה אני מזניחה.
מה יהיה או לא, כשאני לא אהיה בבית:
זמן מסך מבוקר, קרינה , אכילה לא מסודרת וג'אנק פוד, הקשבה אחרת,
סדר, ניקיון, חיבוקים ונישוקים שלי.
הסתכלתי על זה במבוכה.
איך ייתכן שככה אני מרגישה בתוך תוכי,
הרי לכל אמא אחרת הייתי מפרגנת ומעודדת אותה לנסוע לשלשה ימים להתאוורר,
להתמלא, להתחבר לעצמה בשקט.
אז איך לעצמי אני לא מפרגנת?
ואז הגיעה האשמה
ואחריה הבושה.

אשמה על ההזנחה שלי את עצמי,
על חוסר הפרגון לעצמי בלב מלא ושלם.
ובושה.
בושה על זה שאני ממליצה לאימהות שאני מלווה לתת לעצמן זמן ומרחב רק לעצמן,
אבל בעצמי מתקשה בזה.
בושה על כך שאני מרגישה שאני מזניחה את הילדים שלי
כשאני בעצם משאירה אותם עם אבא שלהם שאוהב אותם ומסור אליהם כל כך.
בושה על המחשבה שאני הכי טובה להם ובלעדיי יהיה להם פחות טוב.
בושה על הפחד מלהתגעגע
ובושה על התהייה שאולי בכלל לא אתגעגע.
בושה על ההקטנה של המילה הכל כך גדולה הזו,
הזנחה.
כשמדובר על הילדים שלי, הכל כך לא מוזנחים, כשיש ילדים באמת מוזנחים בעולם.

ונזכרתי ב"משימה" שקיבלתי השבוע.
תזכרי ברגע של בושה ותהיי שם, תהיי שם בבושה בלי לנסות לתקן.
אז הנה אני בבושה.
וגם באכזבה,
באשמה,
בהזנחה,
ובעיקר בבושה.
בלי לנסות לתקן.
בינתיים.



 

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

פתאום הדמעות פרצו החוצה

סתם נכנסתי לחדר, לא זוכרת למה,
על השולחן שכב לו טופס.
רשמי כזה.

הסתכלתי עליו.
זה היה טופס להוצאת תעודת זהות.
פתאום הרגשתי מחנק בגרון.
ניסיתי להתעלם ולהמשיך לארגן את הבית
אבל אז בועז נכנס ואמרתי לו שיש לעידו טופס להוצאת ת. זהות
והתחלתי לבכות.
לא הבכי הזה של עידו עולה לכיתה א' ואני מתפוצצת מגאווה.
בכי של כאב.
כמו הבכי ההוא, אז כשהוא היה בן שנה וחודשיים והתחיל בפעם הראשונה גן.
לא הבנתי למה יש פה כאב אבל ככה זה הרגיש.
כמו שאני מתאמנת בזמן האחרון נתתי לרגש מקום.
אז הדמעות יצאו ואני רק הרגשתי שכואב לי עמוק בפנים.
בועז שאל אם אני עצובה.
זה לא היה עצב.
אחרי עוד קצת בכי,
התחילה השיחה הפנימית.
מה קורה לי מול הסיפור הזה,
מה זו תעודת הזהות הזו?

הכאב הוא כאב של פרידה.
כאב על כך שהילד שלי, הבכור,
עוד רגע בצבא,
בטיול ארוך בחו"ל,
סטודנט בדירה שכורה,
בעל, אבא.
פתאום ראיתי איך יש לו חיים נפרדים
שאני יודעת עליהם מעט מאוד.
איך אני רואה אותו רק בסופי שבוע.
את החדר שלו ריק.

הוצאת תעודת זהות סימנה לי
את תחילתו של התהליך.
תהליך שמתחיל בפעולה שההורים לא חלק ממנה.
בפעם הראשונה.
אפילו את הרישום לתיכון ההורים עושים עם הילד,
ופתאום העניין הזה,
בפעם הראשונה שהוא לא צריך אותנו (אותי) איתו.

וזה התערבב לי עם הוצאת תעודת הזהות שלי.
הלכתי למשרד הפנים והחלטתי שאני משנה את השם מטל לטלי.
לא שאלתי את ההורים, לא התייעצתי איתם.
עשיתי את זה על דעת עצמי.

והכול יחד,
התערבב.

יחד עם ההכרזה של רוני אתמול שהיא רוצה לחזור לבד מבית הספר.
כשבאותו בוקר ממש סיפרתי שאצלנו זה עוד רחוק.
וארבע שעות אחרי היא פתאום גדלה לי וקבלה ביטחון.

הצלחתי להירגע לזמן מה,
כשמדי פעם נזכרתי והדמעות שוב זלגו,
ואז הבחור חזר הביתה ושאל,
השנה אני יכול להוציא רישיון?

אמא'לה!
רגע עידו, חכה.
כבר בכיתי היום שאתה גדל מהר מדי.
אפשר קצת להאט?
אפשר בייבי סטפס בבקשה?

ולכן אימהות שאני מלווה (ואימהות אחרות גם),
אימהות לקטנטנים,
תתענגו על כל רגע,
כי תיכף יעברו 16 שנים,
והבייבי שלכם יוציא תעודת זהות ורישיון ויתגייס לצבא.
בחיי שאתן לא תרגישו כמה מהר זה עובר.
וכאב הפרידה שהתחיל היום כשנפרדתן בגן,
זו לא הפעם האחרונה.
הוא עוד יחזור.
ואין דרך להתכונן לזה.
אז אני איתכן היום,
בדמעות, בקושי בכאב.
כי אין משהו אחר לעשות,
רק לתת לכאב מקום להיות.
אז נהיה בו קצת יחד.


 

יום רביעי, 13 באפריל 2016

נקודת המבט האישית שלנו

אנחנו רגילים להסתכל על העולם מהעיניים שלנו.
לראות סיטואציה ולפרש אותה מתוך ניסיון החיים שלנו.
האכזבות, הכאבים, הפחדים שלנו.



הנה דוגמא:
שתי חברות, אחת מהן זו הבת שלי.
מדברות בניהן על תחרות The Voice שתתקיים בקרוב בבית הספר.
אחת אומרת לשנייה:
אבל את לא יודעת לשיר ולרקוד.

הלב שלי מתכווץ, הבטן מתהפכת.
אז אתם כבר יודעים מי מהן שלי.
מתחשק לי לקפוץ ולהגן על הילדה שלי,
להגיד שהיא כן יודעת, היא אפילו שרה ורוקדת מקסים.
אבל אני עוצרת.
אני יודעת כבר מטעויות עבר שהתגובה שלי תהיה מיותרת.
שתיהן ירגישו את הצורך שלי לקפוץ ולהגן על הבת שלי.
שתיהן ירגישו לא נעים.
החברה שאמרה פשוט את מה שהיא יודעת, היא לא ראתה אותה אף פעם שרה ורוקדת
אז מבחינתה היא לא יודעת.
אולי היא תרגיש שהיא לא בסדר, אולי לא יהיה לה נעים והיא תצטער?
והבת שלי אולי תחשוב, מה, זה נורא שחברה אומרת לי דבר כזה?
אני כנראה צריכה להיעלב אם אמא קפצה להגנתי.
אז עצרתי.

ואז שמעתי אותה אומרת בחיוך: בטח שאני יודעת לשיר ולרקוד אני אפילו יודעת להמציא שירים.
שתיהן צחקו והמשיכו את הבילוי המשותף שלהן.

מזל ששתקתי.
ברגע אחד יכולתי לקלקל את האווירה.


מול הילדים שלנו זה מתחיל מאוד מוקדם.
גם הורים לתינוקות קטנטנים נוטים לפרש את העולם שלהם מתוך העיניים הבוגרות של עצמם.
הנה קישור לסרטון שבו אני מתארת את זה מנקודת המבט של התינוק.
הסרטון

הפרשנות הזו פוגשת אותנו בכל כך הרבה מצבים.
בתוך המשפחה, עם חברים, בעבודה.
כדאי תמיד לשאול: למה התכוונת? לזכור שאולי אנחנו מבינים את זה אחרת
מאשר הכוונה המקורית.

רוצה לקרוא עוד בנושא הזה?

ב 1/5/16  מתחילה סדנה שבה את במרכז,
מה קורה אחרי לידה מבחינה רגשית?
מה קרה לזוגיות? איך מטפלים בתינוק?
יהיו תשובות לכל השאלות,
הקשבה ותמיכה לאתגרים החדשים.

אמא בפעם הראשונה