ילד בכור

את עידו ילדתי בגיל 28,
אחרי שנתיים של ניסיונות ועם רצון עז להיות אימא
השילוב הזה הוליד חיבור חזק ביני לבין עידו
ויחד עם זה, רצון גדול לתת לו הכול.

הרצון לתת לו הכול כלל בתוכו
קניית ים של צעצועים ושל בגדים,
אטרקציה חדשה בכל שבת, מספר מרשים של אופניים, בימבות, קורקינטים.
עד כדי כך שכאשר נולדו לי ולבועז אחיינים וחילקתי להם צעצועים,
נשארו עוד הרבה צעצועים בשביל רוני.

הרצון לתת לו הכול כלל גם לעשות בשבילו הכול
להאכיל אותו גם כשהוא כבר היה מסוגל לאכול בעצמו,
להלביש אותו עד גיל מאוחר, לעזור לו לסדר את התיק גם בכיתה ד,
לקנות לו את כל מה שהוא רצה, לקחת אותו לכול סרט שיצא ולכל הצגה.

תוסיפו על זה את העובדה שיש 7 שנים הפרש בין עידו לרוני
ותבינו כמה שנים הוא היה בן יחיד,
וכמה הכול הוא קיבל.

בהתחלה קל לספק כל דבר שהילד רוצה,
ה"מחירים" קטנים יחסית.
עוד דיסק, עוד מכונית, עוד כדור.
הרבה יותר קל להלביש ילד מאשר לחכות שיתלבש לבד כשממהרים בבוקר.
קל להאכיל אותו מאשר לראות אותו משאיר 3/4 ארוחה בצלחת.
הבעיה שהדרישות הולכות וגדלות עם הגיל
וכך מצאנו את עצמינו מתמודדים עם ילד שרוצה לקבל הכול ועכשיו.
ולא מבין מה הבעיה.
הרי עד עכשיו זה בדיוק מה שקרה.

אז יש לו 5 זוגות נעלי ספורט, תיק בי"ס חדש באמצע השנה,
ג'ויסטיק חדש עוד באותו הערב שהקודם התקלקל
וכול דבר שנכנס הביתה, הוא קודם כל שלו.

כבר מזמן הבנו שזו לא הדרך, שצריך להציב גבולות
שעכשיו צריך ללמד אותו להעריך
אבל...
זה נורא קשה.
למרות שעם רוני עשינו את זה אחרת
ולא כל דבר היא מקבלת.
היא הרבה יותר אוהבת את הדברים שעברו מאחיה מאשר חדשים,
היא יודעת לקבל "לא" בלי לבכות (טוב נו, בדרך כלל)
ולמרות זאת עדיין ממש קשה לנו להגיד "לא" לעידו.
גם כי כמוהו, גם אנחנו רגילים לתת לו הכול בקלות
אבל בעיקר כי התגובה שלו ל"לא" הרבה יותר מציקה.

ילד בן 12 שמנדנד, זה הרבה יותר מתיש מילדה בת 5.
זה נשמע לא הגיוני,
אבל ככה זה אצלנו.

אני יודעת שאנחנו לא מיוחדים בזה
אני רואה כל הזמן הורים לילד ראשון שרוצים לפרוש את העולם לרגליו
שמתקשים להיות אסרטיביים איתו ולהציב לו גבולות.
פעם קראתי איפשהו, לא זוכרת מי כתב את זה,
שחבל שאי אפשר להתחיל מהשלישי.

בתור בת בכורה אני חושבת שזה אופייני לדור שלנו
אני לא זוכרת שאותי פינקו.
נראה לי שהיום אנחנו חושבים שאם ניתן להם הכול הם יהיו מאושרים.

הבעיה שתוך כמה שנים מבינים שמי שמקבל הכול רוצה עוד
שאף אחד לא יכול להיות מאושר כשהוא מחכה כל הזמן לדבר הבא

מלמדים אותם שרק דבר חדש מלהיב, שהם יכולים לנהל את ההורים.
זה נותן להם הרבה כוח
כוח שמערער להם את הביטחון.

ילד מרגיש ביטחון כשהוא יודע שההורים שלו לא מתרגשים מהתגובות שלו,
שהבכי שלו לא משנה החלטות,
שאם ההורים קבעו משהו זה יקרה כי הם יודעים מה טוב לו.

אנחנו מתקנים את הטעות שלנו ומלמדים אותו להעריך ולדחות סיפוקים
את ה"סוני פלייסטישן" הוא קנה מכספי יום הולדת 11
את הסמאטרפון מכספי יום הולדת 12
וצריך לראות איך הוא שומר על הטלפון שלו.

כשאנחנו פותרים להם כל בעיה בעצמנו
אנחנו מונעים מהם בעצם את האפשרות להצליח בעצמם.

הצלחה מביאה איתה תחושת סיפוק ומחזקת את ביטחון העצמי
וכדאי להתאמן על זה ממש מההתחלה.
כשתינוק רוצה להגיע לצעצוע אבל הוא עדיין לא זוחל
הוא יניע את כל גופו בשביל להצליח
לרוב זה ילווה בקולות של רטינה
אבל מתוך הניסיונות האלו הוא פתאום ידחוף את המזרון עם הרגל,
הגוף שלו יתקדם קדימה והוא יושיט את היד ויגיע לצעצוע.
כשהצעצוע בידו בזכות עצמו הסיפוק אדיר ובפעם הבאה תהיה לו מוטיבציה לנסות שוב,
כך הוא לאט לאט יבין מה הוא צריך לעשות עם הגוף שלו כדי להתקדם.

אם ניתן לו את הצעצוע נמנע את זה ממנו.
אומנם הוא קיבל את הצעצוע אבל הוא לא למד כלום בדרך.

אז כן, אתגר בר השגה מאפשר למידה
תסכול הגיוני מאפשר צמיחה.

לא ציפינו מעידו לחסוך כסף למחשב, אבל לסמארטפון כן.

הפרסום באישורו של עידו