כן קראתי.
גם את חמישים גוונים של אופל.
כן אני מחכה כבר לספר השלישי.
ולא, אין לי בעיה לומר את זה.
הספר הכי נמכר בגירסה הדיגיטלית זה הספר הזה.
ולמה?
כי נשים מתביישות לרכוש אותו או להיראות קוראות אותו.
נכון, זו לא ספרות עילית.
נכון, זה "סה"כ" רומן שכתוב יפה וכיפי.
אבל זה גורם עונג.
אז למה להתבייש?
לפני שבוע היתה פה מלחמה.
זוכרים?
גברים רבים גויסו בצו 8 ועזבו את הבית לכמה ימים.
רציתי לתרום את החלק שלי ופרסמתי בפייסבוק שאני מציעה לאימהות את עזרתי בשעות הערב.
כל אימא שרוצה עזרה בשעות אלו אשמח לבוא ולעזור,
בהתנדבות כמובן.
כולנו הרי מכירות את תחושת השחרור וההקלה כשהבעל נכנס הביתה בערב,
גם אם הוא מספיק רק להקריא סיפור ואנחנו יכולות להכנס להתקלח בשקט.
חשבתי שנשים יקפצו על הרעיון.
ממש דמיינתי איך אני עוברת מבית לבית, שוטפת כלים,
משחקת עם הילד כשאמא מתקלחת ומשאירה אותה נינוחה להמשך הערב שלה.
הופתעתי כשרק אמא אחת ביקשה עזרה.
אבל בעצם זה לא באמת כל כך מפתיע.
יש לנו הנשים,
ואני לגמרי חלק מהתופעה הזו,
יש מין קושי לא ברור בלבקש עזרה.
כאילו הכול, אבל הכול, צריך להיות עלינו.
כאילו שאם נעבוד כל כך קשה ממש על סף קריסה,
אז נקבל איזו מדליה, ניחשב לאימהות/רעיות יותר מוצלחות.
אז אנחנו לא מבקשות עזרה ועושות הכול לבד.
יש לי גיסה מדהימה שאני לומדת ממנה המון.
היא לא חושבת שהיא צריכה להתמוטט כדי שיעריכו אותה.
יש לה מנקה, ומטפלת וצי של בייבי סיטר.
ואין שום בעיה מבחינתה שהיא והמטפלת יהיו יחד בבית.
אחת עם הילדים והשניה מכינה ארוחת ערב.
למה צריך להיקרע בין שני הדברים?
יכול להיות שזה בגלל שהיא במקור אמריקאית והתכונה של להיות קדושה מעונה מיוחדת לישראליות?
אני לא יודעת אבל אני משתדלת ללמוד ממנה.
זה לא פשוט למי שספגה מהבית שאימא עושה הכול ולבד.
אפילו משלוח מהסופר אמא שלי לא עושה וסוחבת שקיות לקומה שלישית בלי מעלית.
הבוקר התלוננה אימא מקסימה שלבת שלה יוצאות שיניים והיא לא ישנה, היא שאלה מה עושים.
טלי נדר, אישה יקרה, שיש לה לב גדול, בית חם לאימהות והמון עצות טובות, אמרה לה:
"הייתי משקיעה קצת כסף בעזרה חיצונית - מישהי שתתן לך לנוח ולאסוף כוחות".
וזה באמת הענין.
שיניים זה כואב ולתינוק יש חוסר שקט והוא צריך ידיים אוהבות שירימו, יחבקו, יניעו וירגיעו.
אבל כמה זמן אימא יכולה לעשות את זה בלי להתיש את עצמה? בלי להתחרפן?
ולמה בעצם היא צריכה להגיע למצבים האלו.
יכול להיות שאצל הבייביסיטר הוא יבכה יותר ואולי יאכל פחות , אבל אולי גם לא, אולי היא תהיה מדהימה ויהיה לו נפלא.
מה שבטוח אמא שלו תנשום קצת, תנוח קצת ותחזור אליו עם כוחות מחודשים.
אז למה בעצם לא לעשות את זה?
למה זו מילה גסה לקחת בייביסיטר כדי שננוח ולא כדי שנלך לעבוד.
ולמה זו בושה לקרוא ספר רק כי הוא גורם לי עונג ?
גם את חמישים גוונים של אופל.
כן אני מחכה כבר לספר השלישי.
ולא, אין לי בעיה לומר את זה.
הספר הכי נמכר בגירסה הדיגיטלית זה הספר הזה.
ולמה?
כי נשים מתביישות לרכוש אותו או להיראות קוראות אותו.
נכון, זו לא ספרות עילית.
נכון, זה "סה"כ" רומן שכתוב יפה וכיפי.
אבל זה גורם עונג.
אז למה להתבייש?
לפני שבוע היתה פה מלחמה.
זוכרים?
גברים רבים גויסו בצו 8 ועזבו את הבית לכמה ימים.
רציתי לתרום את החלק שלי ופרסמתי בפייסבוק שאני מציעה לאימהות את עזרתי בשעות הערב.
כל אימא שרוצה עזרה בשעות אלו אשמח לבוא ולעזור,
בהתנדבות כמובן.
כולנו הרי מכירות את תחושת השחרור וההקלה כשהבעל נכנס הביתה בערב,
גם אם הוא מספיק רק להקריא סיפור ואנחנו יכולות להכנס להתקלח בשקט.
חשבתי שנשים יקפצו על הרעיון.
ממש דמיינתי איך אני עוברת מבית לבית, שוטפת כלים,
משחקת עם הילד כשאמא מתקלחת ומשאירה אותה נינוחה להמשך הערב שלה.
הופתעתי כשרק אמא אחת ביקשה עזרה.
אבל בעצם זה לא באמת כל כך מפתיע.
יש לנו הנשים,
ואני לגמרי חלק מהתופעה הזו,
יש מין קושי לא ברור בלבקש עזרה.
כאילו הכול, אבל הכול, צריך להיות עלינו.
כאילו שאם נעבוד כל כך קשה ממש על סף קריסה,
אז נקבל איזו מדליה, ניחשב לאימהות/רעיות יותר מוצלחות.
אז אנחנו לא מבקשות עזרה ועושות הכול לבד.
יש לי גיסה מדהימה שאני לומדת ממנה המון.
היא לא חושבת שהיא צריכה להתמוטט כדי שיעריכו אותה.
יש לה מנקה, ומטפלת וצי של בייבי סיטר.
ואין שום בעיה מבחינתה שהיא והמטפלת יהיו יחד בבית.
אחת עם הילדים והשניה מכינה ארוחת ערב.
למה צריך להיקרע בין שני הדברים?
יכול להיות שזה בגלל שהיא במקור אמריקאית והתכונה של להיות קדושה מעונה מיוחדת לישראליות?
אני לא יודעת אבל אני משתדלת ללמוד ממנה.
זה לא פשוט למי שספגה מהבית שאימא עושה הכול ולבד.
אפילו משלוח מהסופר אמא שלי לא עושה וסוחבת שקיות לקומה שלישית בלי מעלית.
הבוקר התלוננה אימא מקסימה שלבת שלה יוצאות שיניים והיא לא ישנה, היא שאלה מה עושים.
טלי נדר, אישה יקרה, שיש לה לב גדול, בית חם לאימהות והמון עצות טובות, אמרה לה:
"הייתי משקיעה קצת כסף בעזרה חיצונית - מישהי שתתן לך לנוח ולאסוף כוחות".
וזה באמת הענין.
שיניים זה כואב ולתינוק יש חוסר שקט והוא צריך ידיים אוהבות שירימו, יחבקו, יניעו וירגיעו.
אבל כמה זמן אימא יכולה לעשות את זה בלי להתיש את עצמה? בלי להתחרפן?
ולמה בעצם היא צריכה להגיע למצבים האלו.
יכול להיות שאצל הבייביסיטר הוא יבכה יותר ואולי יאכל פחות , אבל אולי גם לא, אולי היא תהיה מדהימה ויהיה לו נפלא.
מה שבטוח אמא שלו תנשום קצת, תנוח קצת ותחזור אליו עם כוחות מחודשים.
אז למה בעצם לא לעשות את זה?
למה זו מילה גסה לקחת בייביסיטר כדי שננוח ולא כדי שנלך לעבוד.
ולמה זו בושה לקרוא ספר רק כי הוא גורם לי עונג ?
