החופש עומד להסתיים ובשבועיים האחרונים הצלחתי אפילו לקרוא.
הספר הנבחר נמצא אצלנו כמה שנים בלי שאף אחד קרא אותו.
"על רגל אחת" מאת אוליבר סאקס.
ד"ר סאקס הוא נוירולוג אשר נפצע בתאונה תוך כדי טיפוס על הר בנורבגיה ומתאשפז לתקופה ארוכה מאוד בבית חולים.
אחת הבעיות ממנה הוא סובל היא תופעה נדירה בה האדם לא מזהה איבר מסוים בגופו כחלק ממנו.
הוא מתאר את היחס המזלזל והקר של הצוות הרפואי כולו.
המנתח, הרופא המטפל, הפיזיותרפיסטית והאחיות.
למעשה לראשונה הוא נמצא בעמדת פציינט ומגלה מהי ההרגשה.
הרעיון הזה "שעשע" אותי.
דמיינתי שאני הופכת להיות תינוקת.
פתאום בגיל 39 מישהו אחר יחליט מה אני אוכלת היום, מתי אני אוכלת ואפילו מתי אני שבעה.
באיזה משחק אני אשחק עכשיו ועם מי.
במה מותר לי ובמה אסור לי לגעת.
מה מותר לי להכניס לפה ומה לא.
ואז דמיינתי שאני בת 4.
התעוררתי שמחה ועליזה, אני רוצה ללבוש לגן דווקא את התחפושת או השמלה החגיגית ולא מרשים לי.
אני מתגעגעת לסבתא ורוצה לבקר אותה ואומרים לי שאי אפשר היום.
אני לא רעבה עכשיו אבל החליטו בשבילי שעכשיו אוכלים ואחר כך לא.
אני רוצה להזמין חברים ואומרים לי שכבר מאוחר מדי .
מתחשק לי להישאר רק עם תחתונים אפילו שהמזגן עובד כי לי לא קר, אבל מכריחים אותי להתלבש.
עכשיו אני בת 11.
אני רוצה ללכת לקניון עם חברות, לפעמים מרשים ולפעמים לא.
אני רוצה לשחק עוד ועוד במחשב וכל הזמן אומרים לי שאני מגזימה.
אני רוצה לקנות חולצה ואימא מסרבת כי היא לא יפה/לא לגילי/יקרה/חשופה.
אני לא רוצה לנסוע לבקר את סבתא וסבא אם בני הדודים לא הגיעו, אבל אומרים לי שאני חייבת.
אני צריכה פעמיים פיפי בשיעור והמורה לא מאפשרת לי לצאת.
אני משתעממת וחולמת והמורה מפריעה לי.
המשחק עורר בי תחושות קשות של תסכול וחוסר כבוד.
אני ממשיכה במשחק והינה אני אימא לתינוק.
בטיפת חלב האחות העירה לי כל מיני הערות בלי רגישות.
התינוק שלי לא עושה כמה דברים שרשומים בטבלה.
כששאלתי מה לעשות האחות אמרה לי לפנות להתפתחות הילד וברקע מלמלה משהו על איך זה שרק עכשיו...
ברגע שיצאתי מטיפת חלב התקשרתי להתפתחות הילד אבל אמרו שיש כמה שלבים, והתור הראשון בעוד חודשיים.
ניסיתי לשאול שאלות אבל המזכירה לא ממש ידעה את התשובות.
אני מרגישה אימא לא מוצלחת. איך לא שמתי לב ?
כשאני מתקשרת למישהי שמצאתי באינטרנט וראיתי שהיא מדריכה להתפתחות תינוקות, זה אחרי כמה ימים בהם אני מרגישה שאני מזניחה את התינוק שלי ועם כל יום שעובר הוא צובר עוד פערים.
התפקיד הזה קל לי כי הייתי במקום הזה לא מזמן ואני רוצה לזכור איך הרגשתי.
אני רוצה לזכור איך אני הרגשתי כשהגעתי עם רוני לטיפת חלב והאחות טענה שיש לה בעיית תקשורת.
איך זה בלבל אותי למרות שהיה לי ברור שמדובר בשטות גמורה ובכל זאת זה מאוד הציק לי כמה ימים.
אני רוצה לזכור איך היה לי קשה בבדיקה של הפיזיוטרפיסית כשהיא ביקשה מרוני לעשות דברים שהיא לא מצליחה.
איך הרגשתי כשהיא ביקשה מרוני לעלות מדרגות וכשרוני הושיטה לי את היד לעזרה, הפיזיותרפיסטית נזפה בי שאני מעכבת אותה.
איך הרגשתי אימא גרועה כי אני נותנת לבתי בת השנתיים יד במדרגות.
אני רוצה לזכור את כל זה כדי לדבר אל אותה אימא בגובה העיניים.
קודם כל כאימא לאימא.
לזכור שהיא עושה בשביל התינוק שלה את הכי טוב שהיא מבינה ויודעת.
לזכור שהיא פה בשבילו והיא לא רוצה שישפטו אותה או יבקרו אותה.
היא לא רוצה שיתנשאו מעליה ויגידו לה שהיא עשתה משהו לא נכון.
היא כן רוצה שילמדו אותה מה לעשות כדי לקדם אותו.
היא רוצה לדעת ולהבין ממה זה נובע.
היא רוצה שיתנו לה פתרונות שאפשר ליישם במהלך שגרת היום בלי לרכוש אביזרים יקרים.
והיא הכי רוצה שיגידו לה שהיא אימא נהדרת.
שהתינוק שלה מקסים ונהדר ולא נגרם לו שום נזק.
היא רוצה שיראו את התחומים בהם הוא מתקדם ולא רק איפה לא.
שידעו להסתכל עליה ועליו ברגישות ולהכיל את הקשיים שלהם.
בספר ד"ר סאקס מתאר זאת כך:
היו כמה קשיים ברישום ה"היסטוריה" שלי, מפני שהם רצו לדעת את "העובדות היבשות" ואני רציתי לספר להם הכול - את הסיפור כולו."
"משהו בנעימת דיבורם ובהתנהגותם אמר לי לחדול. הרגשתי חסר אונים באופן מוזר....הייתי רופא במשך 15 שנה, עכשיו אראה איך זה להיות פציינט."
"הייתי המום... חשבתי: איזה מין רופא הוא זה, איזה מין אדם? הוא אפילו לא הקשיב לי... הוא אינו מקשיב לחולים שלו - הוא לא שם עליהם. הוא מתייחס אליהם בביטול."
הספר יושאל בשמחה לכל מי שירצה, כדי שבכל תפקיד בו אנו נמצאים נזכור תמיד שעומד מולנו אדם גם אם הוא תינוק, ילד או פציינט.
