בגיל 19 הכרתי את בועז
די מהר אחר כך כבר הוזמנתי לארוחות ערב בבית הוריו
בכל ארוחת ערב מריקה הייתה שואלת את בועז מחדש:
בועז אתה רוצה דג?
ובועז היה עונה: "לא".
לפעמים התשובה הייתה ארוכה יותר:
"אימא אני לא אוהב דגים".
ולפעמים התשובה הייתה כזו:
"כל שבוע תשאלי? מה את לא מכירה אותי?"
בסביבות גיל 14
כשהייתי בראשית גיל ההתבגרות,
המחזור החודשי לא הגיע כמה חודשים.
אימא שלי לקחה אותי לרופאת נשים,
בסיום הבדיקה כאשר התלבשתי
שמעתי את אימא שלי שואלת את הרופאה בשקט:
"יכול להיות שהיא בהיריון?"
הרגשתי בבת אחת תחושה נוראית
איך יכול להיות שאימא שלי לא מכירה אותי?
איך היא לא יודעת שאין לי חבר
שאפילו עוד לא ממש התנשקתי...
לפני זמן מה
אמרתי משהו לעידו
אני לא זוכרת מה זה היה
אפילו לא בערך
אבל אני זוכרת שהוא אמר לי:
"את כנראה לא מכירה אותי".
המשפט הזה צבט ומעך לי את הלב כמו שאף אמירה אחרת לא עשתה.
כי אני זוכרת שהרגשתי בדידות נוראית.
אם אימא שלי, זו שילדה אותי
יכולה לחשוב עלי כזה דבר,
אם אימא שלי לא שאלה אותי בעצמה
אפילו פעם אחת לפני שלקחה אותי לבדיקה
בצורה הכי פשוטה וישירה
שאלה שהיום בדיעבד היא נראית לי לגיטימית,
אז מי כן מספיק קרוב אלי ומכיר אותי?
היום כאימא לבן מתבגר אני יכולה כבר לחוש
את הפוטנציאל הזה לניתוק.
את האפשרות שהקשר ביננו יהפוך רק לשאלות חד צדדיות
והתשובות שיגיעו בצורת הנהונים או נהמות
יעוררו מריבות.
אני כבר מזהה את המלכודת הזו שאורבת לי מעבר לפינה.
פתאום הילד משתנה לי מול העיניים.
התגובות שלו אחרות, הוא חסר סבלנות
הדברים שהתרגלתי להרגיע איתם כבר לא עובדים
ולפעמים הם אפילו מלבים את האש הפנימית שבוערת בו.
אם הקשר ביננו הוא שביל
אני מרגישה שעצרתי צעד אחד לפני הבור
לקחתי רגע נשימה
עשיתי restart
ועקפתי את הבור הזה מצד ימין.
העיקוף היה מאתגר,
דרש מיומנויות חדשות והרבה סבלנות
אבל עידו ואני צועדים יחד על אותו השביל.
האחריות למצוא מחדש את הדרך
חלה עלינו ההורים.
עלינו ללמוד כלים חדשים
כדי לשמור על תקשורת טובה עם המתבגרים שלנו.
התחושה הזו שהרגשתי אז
בגיל 14 בעודי מתלבשת
תחושת הבדידות הזו
הייתה כואבת.
מחוץ לבית יש לילדים שלנו
בכל גיל, התמודדות קשה.
לגמרי קשה.
חשוב שהבית יהיה המקום שבו הם ירגישו אהובים,
מובנים, בטוחים.
שירגישו שההורים שלהם פנויים להקשיב כשהם רוצים לדבר,
ומסוגלים להכיל את הצורך שלהם גם לשתוק.
נ.ב
בועז כבר אוכל דגים
לא תמיד אבל מדי פעם :)
די מהר אחר כך כבר הוזמנתי לארוחות ערב בבית הוריו
בכל ארוחת ערב מריקה הייתה שואלת את בועז מחדש:
בועז אתה רוצה דג?
ובועז היה עונה: "לא".
לפעמים התשובה הייתה ארוכה יותר:
"אימא אני לא אוהב דגים".
ולפעמים התשובה הייתה כזו:
"כל שבוע תשאלי? מה את לא מכירה אותי?"
בסביבות גיל 14
כשהייתי בראשית גיל ההתבגרות,
המחזור החודשי לא הגיע כמה חודשים.
אימא שלי לקחה אותי לרופאת נשים,
בסיום הבדיקה כאשר התלבשתי
שמעתי את אימא שלי שואלת את הרופאה בשקט:
"יכול להיות שהיא בהיריון?"
הרגשתי בבת אחת תחושה נוראית
איך יכול להיות שאימא שלי לא מכירה אותי?
איך היא לא יודעת שאין לי חבר
שאפילו עוד לא ממש התנשקתי...
לפני זמן מה
אמרתי משהו לעידו
אני לא זוכרת מה זה היה
אפילו לא בערך
אבל אני זוכרת שהוא אמר לי:
"את כנראה לא מכירה אותי".
המשפט הזה צבט ומעך לי את הלב כמו שאף אמירה אחרת לא עשתה.
כי אני זוכרת שהרגשתי בדידות נוראית.
אם אימא שלי, זו שילדה אותי
יכולה לחשוב עלי כזה דבר,
אם אימא שלי לא שאלה אותי בעצמה
אפילו פעם אחת לפני שלקחה אותי לבדיקה
בצורה הכי פשוטה וישירה
שאלה שהיום בדיעבד היא נראית לי לגיטימית,
אז מי כן מספיק קרוב אלי ומכיר אותי?
היום כאימא לבן מתבגר אני יכולה כבר לחוש
את הפוטנציאל הזה לניתוק.
את האפשרות שהקשר ביננו יהפוך רק לשאלות חד צדדיות
והתשובות שיגיעו בצורת הנהונים או נהמות
יעוררו מריבות.
אני כבר מזהה את המלכודת הזו שאורבת לי מעבר לפינה.
פתאום הילד משתנה לי מול העיניים.
התגובות שלו אחרות, הוא חסר סבלנות
הדברים שהתרגלתי להרגיע איתם כבר לא עובדים
ולפעמים הם אפילו מלבים את האש הפנימית שבוערת בו.
אם הקשר ביננו הוא שביל
אני מרגישה שעצרתי צעד אחד לפני הבור
לקחתי רגע נשימה
עשיתי restart
ועקפתי את הבור הזה מצד ימין.
העיקוף היה מאתגר,
דרש מיומנויות חדשות והרבה סבלנות
אבל עידו ואני צועדים יחד על אותו השביל.
האחריות למצוא מחדש את הדרך
חלה עלינו ההורים.
עלינו ללמוד כלים חדשים
כדי לשמור על תקשורת טובה עם המתבגרים שלנו.
התחושה הזו שהרגשתי אז
בגיל 14 בעודי מתלבשת
תחושת הבדידות הזו
הייתה כואבת.
מחוץ לבית יש לילדים שלנו
בכל גיל, התמודדות קשה.
לגמרי קשה.
חשוב שהבית יהיה המקום שבו הם ירגישו אהובים,
מובנים, בטוחים.
שירגישו שההורים שלהם פנויים להקשיב כשהם רוצים לדבר,
ומסוגלים להכיל את הצורך שלהם גם לשתוק.
נ.ב
בועז כבר אוכל דגים
לא תמיד אבל מדי פעם :)
