על השיעור שקיבלתי בשבוע הראשון בכיתה א

הילדים שלנו הם המורים הכי גדולים שלנו.
הם מלמדים אותנו כל כך הרבה על עצמינו.
זה הולך ומתחזק ככל שהם גדלים.
ככל שיש להם יותר יכולות ורבליות,
הם שמים לנו מראה מול הפנים
ומאלצים אותנו לראות.
כמובן שאפשר סתם להסתכל על המראה ולא להקשיב באמת למה שהם אומרים.
אבל אז הם ימשיכו לשים את המראה
והיא תלך ותהיה יותר ויותר גדולה,
יותר קרובה אלינו לפנים,
ויותר מפריעה עבורנו להמשיך וללכת בדרך שבה אנחנו צועדים.

אם תלכו להדרכת הורים
יקראו לזה תשומת לב יתרה.
כל מיני דברים שהילדים עושים כדי שתסתכלו במראה.
שתביטו בה ותבינו מה הם רוצים לומר לכם.

ב"חופש" האחרון זה קרה לי עם שני הילדים שלי.
שניהם שמו לי מראות.
המראות הלכו וגדלו ככל שאני הייתי עסוקה יותר
בעבודה, בשגרה, בתמרון בין סדנאות, ילדים ואזעקות.

המראה של רוני הייתה גדולה ומפריעה.
היא לא הסכימה להיפרד ממני וזה לא חשוב מי נשאר איתה.
היא הסבירה שהיא מפחדת שאני אמות, שיחטפו אותי.
אני התייחסתי למילים המפורשות שהיא אמרה.
הדגש בשיחות איתה היה:
אני יודעת לשמור על עצמי, אני יודעת להסתדר, אני זהירה ואחראית.
אבל זה לא הרגיע אותה.

עד שבסוף הבנתי.
זה לקח לי קצת זמן,
זה דרש ממני להיעזר במדריכת הורים,
זה גרם לי לדבר על זה שוב ושוב כדי להבין מה העניין
אבל בסוף הבנתי.
היא אומרת שהיא דואגת לי אבל היא בעצם לא סומכת על עצמה.
היא פוחדת להיות בלעדיי כי אני שומרת עליה, מבינה אותה, חשה אותה.
אז אם יקרה לי משהו מה יהיה עליה?
איך היא תסתדר?
זה קרה עכשיו, יחד עם העלייה לכיתה א' לא סתם.
זה בדיוק המקום שבו ילד צריך להרגיש מספיק חזק כדי להתמודד עם כל כך הרבה אתגרים חדשים.
לשבת בכיתה ולהתמודד עם למידה,
לצאת להפסקה עם עוד 500 תלמידים,
להיות שם בתוהו הזה כפי שהוא נראה בעיניה של ילדה בת 6,
ולמצוא את הדרך חזרה לכיתה.
כדי לשחרר אותי בבוקר היא צריכה להיות בטוחה שהיא יכולה לעמוד בזה.

כתבתי בבלוג כמה פעמים על כך שטונוס שרירים נמוך הוא לא רק נתון פיזי.
יש לו השפעה על האדם באופן כללי.
כשיש שרירים חלשים לא סומכים על הגוף,
ואם לא סומכים על הגוף -
צריך ללמוד לסמוך על דברים אחרים.
אז בדרך כלל תהיה יכולת ורבלית גבוהה מהרגיל,
לרוב יהיה קל יותר לתקשר עם מבוגרים כי הם לא מאיימים על היציבות הגופנית.
כלומר הם לא חוטפים, מרביצים, דוחפים.
ואצל רוני הקשר עם מבוגרים הוא העוגן,
זה היה מקסים לראות השבוע איך זה קורה.
קודם היא הייתה צריכה להרגיש בטוחה מול המורה
בסוף השבוע הראשון היא הרשתה לעצמה לסמוך על החונך שלה
(תלמיד כיתה ו' - סוג של מבוגר עבור ילדה בכיתה א')
ואני מאמינה שמפה זה ילך וישתפר.

אבל למה בעצם אני אומרת שהיא שמה לי מראה?
איך זה קשור אלי?

גם אצלי דאגות וחרדות באות ממקום שמשהו נוראי יקרה
ואני אסחף בסערה,
שאני לא אוכל להתמודד.
במהלך השנים ועם עזרה, למדתי להתחבר לשורשים החזקים שלי.
לדעת שאני יכולה לסמוך על עצמי בכל מצב,
שיש לי את הכלים, את היכולות לעמוד איתנה גם אם לעיתים אני קצת מתכופפת.
שלא נדע מצרות ואסונות
אבל התחושה הזו חשובה כל כך,
בלעדיה הייתי מטולטלת מכל חוסר ודאות שעוברת לידי.

המראה הזו של רוני הראתה לי כמה היא דומה לי הילדה שלי,
וכשהתחברתי לזה הבנתי שיש לי כלים לעזור לה.
כששיניתי את הפזמון מ: את יכולה לפנות למורה/למזכירה בכל פעם שקשה לך.
ל: את יכולה לסמוך על עצמך שתדעי מה לעשות.
בואי תגידי לי מה תוכלי לעשות אם במקרה לא תדעי את הדרך חזרה לכיתה,
אם במקרה אני אאחר קצת ואתעכב בדרך חזרה.
ברגע שבחדר שלה, במיטה שלה, מחובקת איתי,
היא מצאה את התשובות,
אז חל השינוי.
וביום שישי היא חזרה מאושרת מבית הספר וסיפרה שיצאה בהפסקה ושיחקה.

אצל כל אימא שאני מלווה בסדנה או בליווי התפתחותי אישי,
תמיד מגיע הרגע הזה שהיא אומרת לי:
חבל שלא פניתי אליך קודם, חבל שחיכיתי.
לה וגם לי אני רוצה להזכיר עכשיו
שאנחנו לא מושלמות,
שיש לנו כל כך הרבה רעשים ברקע,
שמסיחים את דעתנו וגורמים לנו לפעמים להגיב באיחור קל.
וזה בסדר,
בואו נחבק את עצמינו ונקבל את זה שרק מכונות מגיבות מהר
ואפילו להן לפעמים יש באגים.
מה שחשוב שבסוף פעלנו בדרך הנכונה,
שפנינו לעזרה, שהקלנו על הילד שלנו.
את זה הוא יזכור,
שהיינו שם בשבילו,
שהקשבנו לו,
שידענו לקבל את הקושי שלו בלי שיפוטיות ועזרנו לו להתגבר.

המשימה של המורה הייתה לצייר איך הרגשת בשבוע הראשון בבית הספר
רוני ציירה פרצוף חצי שמח וחצי עצוב
ואני מאושרת שהחלק השמח גדול יותר :)