חמישים גוונים של אפור

כן קראתי.
גם את חמישים גוונים של אופל.
כן אני מחכה כבר לספר השלישי.
ולא, אין לי בעיה לומר את זה.

הספר הכי נמכר בגירסה הדיגיטלית זה הספר הזה.
ולמה?
כי נשים מתביישות לרכוש אותו או להיראות קוראות אותו.

נכון, זו לא ספרות עילית.
נכון, זה "סה"כ" רומן שכתוב יפה וכיפי.
אבל זה גורם עונג.
אז למה להתבייש?

לפני שבוע היתה פה מלחמה.
זוכרים?
גברים רבים גויסו בצו 8 ועזבו את הבית לכמה ימים.
רציתי לתרום את החלק שלי ופרסמתי בפייסבוק שאני מציעה לאימהות את עזרתי בשעות הערב.
כל אימא שרוצה עזרה בשעות אלו אשמח לבוא ולעזור,
בהתנדבות כמובן.
כולנו הרי מכירות את תחושת השחרור וההקלה כשהבעל נכנס הביתה בערב,
גם אם הוא מספיק רק להקריא סיפור ואנחנו יכולות להכנס להתקלח בשקט.

חשבתי שנשים יקפצו על הרעיון.
ממש דמיינתי איך אני עוברת מבית לבית, שוטפת כלים,
משחקת עם הילד כשאמא מתקלחת ומשאירה אותה נינוחה להמשך הערב שלה.
הופתעתי כשרק אמא אחת ביקשה עזרה.

אבל בעצם זה לא באמת כל כך מפתיע.
יש לנו הנשים,
ואני לגמרי חלק מהתופעה הזו,
יש מין קושי לא ברור בלבקש עזרה.
כאילו הכול, אבל הכול, צריך להיות עלינו.
כאילו שאם נעבוד כל כך קשה ממש על סף קריסה,
אז נקבל איזו מדליה, ניחשב לאימהות/רעיות יותר מוצלחות.
אז אנחנו לא מבקשות עזרה ועושות הכול לבד.

יש לי גיסה מדהימה שאני לומדת ממנה המון.
היא לא חושבת שהיא צריכה להתמוטט כדי שיעריכו אותה.
יש לה מנקה, ומטפלת וצי של בייבי סיטר.
ואין שום בעיה מבחינתה שהיא והמטפלת יהיו יחד בבית.
אחת עם הילדים והשניה מכינה ארוחת ערב.
למה צריך להיקרע בין שני הדברים?
יכול להיות שזה בגלל שהיא במקור אמריקאית והתכונה של להיות קדושה מעונה מיוחדת לישראליות?
אני לא יודעת אבל אני משתדלת ללמוד ממנה.
זה לא פשוט למי שספגה מהבית שאימא עושה הכול ולבד.
אפילו משלוח מהסופר אמא שלי לא עושה וסוחבת שקיות לקומה שלישית בלי מעלית.

הבוקר התלוננה אימא מקסימה שלבת שלה יוצאות שיניים והיא לא ישנה, היא שאלה מה עושים.
טלי נדר, אישה יקרה, שיש לה לב גדול, בית חם לאימהות והמון עצות טובות, אמרה לה:
"הייתי משקיעה קצת כסף בעזרה חיצונית - מישהי שתתן לך לנוח ולאסוף כוחות".
וזה באמת הענין.
שיניים זה כואב ולתינוק יש חוסר שקט והוא צריך ידיים אוהבות שירימו, יחבקו, יניעו וירגיעו.
אבל כמה זמן אימא יכולה לעשות את זה בלי להתיש את עצמה? בלי להתחרפן?
ולמה בעצם היא צריכה להגיע למצבים האלו.
יכול להיות שאצל הבייביסיטר הוא  יבכה יותר ואולי יאכל פחות , אבל אולי גם לא, אולי היא תהיה מדהימה ויהיה לו נפלא.
מה שבטוח אמא שלו תנשום קצת, תנוח קצת ותחזור אליו עם כוחות מחודשים.
אז למה בעצם לא לעשות את זה?
למה זו מילה גסה לקחת בייביסיטר כדי שננוח ולא כדי שנלך לעבוד.

ולמה זו בושה לקרוא ספר רק כי הוא גורם לי עונג ?

None taken

אתמול בערב רוני אמרה לי: אימא, היום לא התנהגתי יפה בגן.
באמת? מה עשית? שאלתי
אני לא יודעת, אמרה בעיניים דומעות.
אז למה את חושבת שלא התנהגת יפה?
כי מיכל (גננת מחליפה) קראה לכל מי שהתנהג יפה, לשבת לידה במפגש ולי היא לא קראה.
ובגלל זה את חושבת שלא התנהגת יפה?
כן

הנה הזדמנות ללמד אותך רוני שיעור על בחירות בחיים, חשבתי לעצמי.

את מכירה את כללי ההתנהגות בגן?
כן
תחשבי רגע ותגידי אם עשית משהו בניגוד לכללים
חשבה, ואז אמרה בקול
לא הרבצתי, לא חטפתי, לא דחפתי ושיתפתי פעולה. אז למה היא לא קראה לי לשבת לידה?
את יודעת שהתנהגת יפה?
כן
זה מה שחשוב. אולי מיכל התבלבלה, אולי היא לא שמה לב
(אולי היא קראה למי שבדרך כלל מפריע וממש התאמץ לחמש דקות, חשבתי לעצמי)


הביטוי None taken מבטא את הרעיון בצורה מושלמת.

במילה להיעלב מתחבאת המילה לב,
להיעלב זה לקחת ללב משהו שעשה או אמר מישהו אחר בכוונה או שלא.
וזו בחירה שלנו אם לקחת או לשחרר.
יש כל כך הרבה הזדמנויות להיעלב, במיוחד בעולם הילדים
אבל לא רק.

יכולתי להתקשר לגננת
ולומר לה שרוני נפגעה ושבפעם הבאה תשים לב.
אבל אני יודעת שמעבר לפינה מחכה הפעם הבאה.
מילה של חבר מהגן או ילד בגינה,
אני מעדיפה לתת לה כלים להשתמש בהם.
היא התנהגה יפה ולא תמיד הסביבה תתן לה "פרס" על זה
ולפעמים אחרים יקבלו משהו שמגיע גם לה.

נכון, היא רק בת 4.5 ובאמת נצבט לי הלב כשקולה נחנק והדמעות זלגו
אבל זה העולם, וכדאי שתהיה מוכנה אליו.
לא תמיד יתחשבו בה,
לא תמיד ינהגו בה בדרך שבה היא מצפה.

אני אומרת את זה גם להורים לתינוקות,
התפקיד שלנו להכין אותם לעולם.
למחוא לתינוק כפיים על כל התקדמות שהוא עושה,
לשבח בכל הכבוד על כל הצלחה.
כך אנחנו מרגילים אותו שהמשוב של הסביבה הוא הכי חשוב.
הגננת בגן לא תעשה את זה.
ברור שכשתינוק זוחל ובפעם הראשונה והצליח להגיע לצעצוע
אכן כדאי לעודד אותו ולומר כל הכבוד.
אבל כשהוא עושה את זה כבר חודש אפשר להפסיק :)

 

זה לא אומץ בלי פחד

רוני עכשיו בשלב שבו כל פעם היא מפחדת ממשהו אחר.
לפעמים זה החושך, לפעמים הקוף או התנין ולפעמים החדר כולו.
כבר הרבה זמן שהיא לא רוצה לישון בחדר של עידו.
היא אומרת שכן וכשמתקרב הלילה היא בוכה ואומרת שלא.

מודה, לא היה לי כוח להתעסק עם זה.

לי יותר קל ככה.
במקום לפתוח מיטה, לסדר מצעים ולמחרת לסדר חזרה,
שכל אחד ישן במיטה המאורגנת שלו.
במקום להרגיע ולהסביר,
שאחרי סיפור אחד הסיפור נגמר ויש שקט.

אני אומרת מודה, כי אני יודעת שזו טעות.
אחד התפקידים החשובים שלי כאימא, לדעתי,
זה לעזור לילדים שלי להתגבר על פחדים.
זה לא משנה איזה פחד, כל דבר שמעכב אותם עליי לעזור להם להשתחרר ממנו.

הבעיה שלפעמים נוח שהם מפחדים.

כשילד מפחד הוא נשאר קרוב להורים, הוא נצמד לשיגרה, צריך פחות להתרוצץ אחריו
והחיים הרבה יותר פשוטים.

אבל זה רק נדמה לי שזה יותר קל.
לקלות הזו יש גם תג מחיר.
רוני מפחדת לישון בחדר של עידו
זה אומר שאי אפשר להשאיר אותה לישון אצל הדודים
ולכן אין סיכוי שניסע לסוף שבוע בחו"ל.


היות וממש בא לי לנסוע לברלין/לונדון/ליסבון, החלטתי לעזור לה.
זה לקח חצי שעה במהלכה היא קראה לי כמה פעמים.
שכבתי לידה, חיבקתי אותה, ליטפתי אותה.
ואמרתי לה: זה לא אומץ בלי לפחד.
מחר בבוקר כשתתעוררי מהשינה תוכלי להיות מאוד גאה ולדעת שאת אמיצה כי פחדת והתגברת.

גם אני צריכה לזכור את זה.
הפחד משאיר אותנו במקום הנוח והמוכר.
במקום שבו לא צריך להתמודד או לבדוק עם עצמינו מה עוצר אותנו.

אני מדברת עם הילדים על הכול.
הסברתי מה זה סקס, איך עושים תינוק ואפילו על כך שזה לא תמיד קורה ביחד.
אבל כשהם שואלים אותי על מחלות ומוות אני מתקשה לענות.
כי זה הפחד שלי.
אני מפחדת שאם הם ידעו גם הם יפחדו.
אני מפחדת להדביק אותם בפחד שלי.
אני יודעת כמה אני סובלת ממנו.

לעיתים קרובות הפחד שלנו מקשה על הקרובים לנו.
אימא של תינוקת מתוקה בת 3 חודשים שמניקה אותה במסירות,
סיפרה לי שבני משפחה קרובים אומרים לה: זה לא מספיק, היא רזה מדי, צריך לתת גם תוספות.

בבת אחת חזרתי 11.5 שנים אחורה.
אימא צעירה, לתינוק ראשון במשפחה שיונק.
איך היה לאימא שלי קשה שעידו לא מקבל דייסה.
לא היתה פעם אחת שהוא בכה והיא לא אמרה לי: אני חושבת שהוא רעב.
בכל פעם שחזרתי מטיפת חלב ואמרתי לה כמה הוא שוקל ואיך הוא עולה בעקומות, היא שאלה: את בטוחה?
בכל הזדמנות שמעתי איך אני בכיתי חודשיים ורק כשהיא הפסיקה להניק אותי, הפסקתי לבכות והיא הבינה שהייתי רעבה.
אה, כן, וגם שנגמר לה החלב.

היא פעלה מתוך רצון לעזור ומכוונה טובה.
אבל במקום שזה ישאר הפחד שלה, היא העבירה אותו אלי, ובקושי הראשון שהיה
הפסקתי להניק.

כשרוני נולדה כבר היה לי אומץ.
היא הייתה קטנה.
אחרי חודש בפגיה היא שוחררה הבייתה במשקל 2 ק"ג ופחדתי.
האחיות בפגיה אמרו לי שאם אני אניק אותה היא תרד במשקל ולכן צריך להמשיך לשאוב.
אבל ידעתי שאם אצטרך לשאוב לא אוכל להתמיד בזה לאורך זמן.
והנקתי.
הלכתי עם הלב שלי והייתי אמיצה.
לא הערתי אחרי 3 שעות כי אני יודעת ששינה חשובה לא פחות מאוכל.
ולא נתתי תוספות.

חשוב לי להדגיש:
אני לא פנאטית בנושא הנקה.
ואין פה מטרה להטיף לנשים שצריך להניק.
אני אוהבת להניק ולכן לי זה היה חשוב.

רוני התעוררה בבוקר שאחרי, שמחה לראות את עידו לידה ושניהם באו יחד אלינו לחדר.
"אימא, אני פִיחָדְתִּי אבל בכל זאת ישנתי עם עידו".
"נכון מתוקה, התגברת על הפחד, את מאוד אמיצה".

 

"כוחו של הרגע הזה"

כבר הזכרתי בבלוג את הספר הזה.
ספר שאני קוראת בו כבר כמה חודשים, כל פעם כמה עמודים, לעתים עוזבת אותו לתקופה ולעתים חוזרת אחורה.
המסר של הספר כל כך רלוונטי עבורי שקשה לי להכיל יותר מכמה עמודים בכל פעם.

אקהרט טול מתייחס לתופעה המאפיינת את כול מי שעבר את גיל 7,
המחשבות על העתיד פוגעות ביכולת להינות מההווה.
וההווה הוא כול מה שיש לנו.
העבר כבר היה ונגמר ואף אחד לא יודע מה צופן לו העתיד.

העניין הוא שהבנתי שהעתיד הוא לא רק בעוד חודש או שנה,
העתיד הוא מחר ובעוד שעה.
אם אנחנו מבינים שבכול רגע החיים שלנו כפי שאנחנו מכירים אותם יכולים להשתנות,
אנחנו מבינים שכל מה שיש לנו בעצם זה את הרגע הזה.

ההבנה הזו מתחילה לחלחל.
כשאני חוזרת עם רוני מהגן והולכת איתה ברגל בשעה 2 בצהרים והדרך מתמשכת
כי יש לה מה לספר לי,
והיא ראתה עכשיו פרח מעניין או אבן שצריך להרים.
אני כבר רעבה, רוצה להגיע הביתה למזגן ולשבת עם הילדים לאכול את ארוחת הצהרים.

ארוחת הצהרים זה העתיד.
עכשיו, ברגע הזה אנחנו הולכות יד ביד מהגן הביתה, יש בדרך אנשים שאפשר לברך אותם לשלום, פרחים שאפשר לעצור רגע ולהריח וסיפורים נפלאים שאפשר לשמוע מילדה מתוקה בת 4.

בעצם אם אני אאמץ את הדרך הזו לחיות בה,
אני אהיה הרבה יותר סבלנית.
במקום להאיץ ברוני, להקשיב בחצי אוזן או לחייך חיוך של כן נכון אבל בואי כבר,
אני איהנה מאוד מהדרך הביתה.

תחשבו על זה ותראו שזה נכון לכל דבר.
הורים לתינוקות שרוצים שהם כבר יגדלו ויתנו לישון בלילה.
כשמשחקים עם הילד "טאקי" רק סיבוב אחד כי יש לי כביסה לקפל.
כשנוסעים לנופש ומתבאסים מאורכה של הנסיעה.
כשיושבים לאכול ורוצים שהילד רק יסיים כבר ונוכל לנקות את הפירורים שהפיל.
כשרוצים שהילדים כבר יהיו אחרי מקלחת וסיפור ונוכל להיות עם עצמנו.

בכל פעם שאנחנו עושים משהו תוך כדי המתנה שיגמר כבר אנחנו מפספסים את רוב החיים בציפייה למשהו אחר שיקרה.

ילדים קטנים שקועים כל כך במה שהם עושים ולכן הם נהנים ושמחים בצורה שאנחנו כבר שכחנו.
ככל שמתבגרים היכולת הזו הולכת לאיבוד והמחשבה על הדבר הבא שצריך לעשות משתלטת עלינו.
אקהרט טול מבין שהדרך להפסיק להיות בחרדות ולהכניס שקט פנימי,
היא להבין שיש לנו רק את הרגע הזה ולא שום דבר אחר.

אני החלטתי לעבוד על זה עם עצמי השנה.
ללמוד ליהנות מהרגעים האלו הקטנים שלמעשה הם רוב החיים.

שנה טובה, שנהייה בריאים ונלמד להינות מכל רגע, כי החיים חד פעמיים וכדאי למצות אותם.

זה הסתיו עם החצב

בדרך כלל הרעיון לפוסט צץ ברגע אחד, מתבשל כמה ימים בראש ואז נכתב ועולה לפרסום.
השבוע פגשתי המון רעיונות.
כולם נראו לי מאוד אטרקטיביים, על כולם היה לי מה להגיד ופתאום הם השתלבו יחד.

לפני כמה ימים העליתי סטטוס על מזג האוויר.
כתבתי שבבקרים כבר אפשר להריח את הסתיו.
הסטטוס הזה משך הרבה מאוד תגובות ולייקים. הרבה יותר מסטטוסים אחרים.
בבלוג יש לי אפשרות לראות כמה אנשים נכנסו לפוסט זה או אחר, בדף הפייסבוק העסקי גם.
לכן אני יודעת שבסטטוסים אחרים צפו הרבה מאוד אנשים אבל לא הגיבו.

זו הקלישאה הכי גדולה לא?
הכי קל לנו לדבר על מזג האוויר.

אימא שפגשתי השבוע סיפרה לי שלבִּתָה בת ה 10 חודשים אישרו בקופת חולים את הצורך בפיזיותרפיה אבל בגלל שאין תורים פנויים היא לא יכולה לממש את ההפניה.
היא פנתה אליי בידיעה שיש עיכוב התפתחותי אבל הדרך הרגילה חסומה בפניה ולכן חיפשה דרך אחרת.
תוך כדי השיחה כשהסברתי מה גורם לעיכוב ומה אפשר לעשות כדי לעזור לבִּתָה להתגבר עליו, היא שאלה אותי מה יקרה אם נזרום איתה.
אז יהיו מקומות בהם היא לא תהיה חזקה, אז מה?
עניתי לה לאן זה יוביל, אבל המשכתי לחשוב על זה עוד אחרי.

תחשבו רגע על אנשים מצליחים שאתם מכירים.
למשל אנשים שהצליחו בקריירה שלהם, שהתקדמו מעבר לקולגות באותו התחום.
שימו את האנשים האלה רגע מול העיניים ותחשבו מה עושה את ההבדל ביניהם ובין אנשים "רגילים" אלו שטובים בעבודה שלהם אבל לא הצליחו בגדול.

אני חושבת שההבדל המשמעותי הוא באמונה של האדם ביכולת שלו להצליח.
האנשים המאוד מצליחים שאני רואה כרגע לנגד עיניי הם אנשים שברור להם שהם מאוד טובים בתחומם, שזו תהייה זכות גדולה לכל לקוח לפגוש אותם, שהם מצוינים כל כך וברור שכל צעד שהם יעשו יצליח.
יש להם מטרה מול העיניים והם צועדים ישר לקראתה, כל צעד שהם עושים מכוון מטרה.

לעומת אנשים שמהססים לפני כל צעד שהם עושים. שלא בטוחים שהם כל כך מוצלחים ויש להם הרבה קולות בראש שאומרים להם: רגע, אולי זו טעות, אולי זה יכשל? מי ירצה לבוא ולשלם לי? מה עושה אותי כל כך מיוחד?

מאיפה זה מגיע, האמון המוחלט הזה ביכולת של אדם להצליח או לחילופין בחוסר היכולת שלו להצליח?
מתישהו ובטח בשלב די מוקדם של החיים מישהו אמר לו את זה.
לפעמים זה נאמר במילים מפורשות אך נראה לי שלרוב זה נאמר במבטים, בתחושות או במעשים.

אני סידרתי "עם" עידו מערכת עד כיתה ג'.
המסר שהוא קיבל ממני שהוא לא מסוגל לסדר בעצמו.
כשהוא החסיר מחברת או ספר המורה כתבה לי שאטפל בזה.
שוב הוא הבין שהוא לא יכול להיות אחראי לכך בעצמו.

כל בוקר אני עוזרת לרוני להתלבש.
המסר שהיא מקבלת ממני שהיא לא יכולה להתלבש בזמן.
היא בטח מבינה מזה שהיא איטית.

בשני המקרים לא אמרתי כלום, אבל בעצם ההתערבות שלי בתחום שאמור להיות באחריותם הם הבינו שהם כנראה לא מסוגלים.
יש כמובן נסיבות מקלות, קשה לילדה בת 4 ללבוש חולצה כשמייצרים את כל החולצות שלהן בגזרה כל כך צמודה שקשה להכניס את הידיים לחורים.
זה נכון להיות נוכחת כשילד בתחילת כיתה א' צריך לארגן את התיק למחר.
אבל כאשר ה"עזרה" שלי נמשכה מעבר לצורך האובייקטיבי של הילדים זה כבר מסר מקלקל.
פה אני כבר אומרת לילדים שלי, אתם לבד לא יכולים.

במקרים האוביקטיביים זה באמת הכרחי, כשלילד יש איזושהי בעיה והוא צריך התערבות אנחנו צריכים להיות שם, אבל כשהוא יכול בעצמו אנחנו צריכים ללכת צעד או שניים אחורה ולאפשר לו לגלות בעצמו את יכולותיו.

אני מאוד מבינה את אותה אימא, היא רוצה להיות אימא. לאהוב ולחבק.
בפיזיותרפיה את מגיעה מוסרת את התינוק לפיזיותרפיסטית והיא זו שעושה את העבודה.
אם התינוק בוכה, את לא ה"רעה" שגרמה לו לבכות.
אבל זה לא מספיק.
אנחנו עשינו לרוני 3 חודשים פיזיותרפיה ולא קרה כלום.
זה כמו שאי אפשר לעשות פעם בשבוע כפיפות בטן ולפתח קוביות.
כדי שתינוק ישתמש בגוף שלו אחרת ממה שהוא רגיל צריך להזכיר לו על בסיס יומי מה הדרך הנכונה.
ויש לגוף התנגדויות הוא כבר מצא לעצמו דרכים אחרות לפעול ועכשיו צריך ללמד אותו אחרת.

תנסו למשל להחליט שאתם מתחילים לשבת בגב זקוף.
תראו כמה מהר תמצאו את עצמכם שוב כפופים.
לשנות אצלנו דברים זה מאוד קשה.
לתינוקות קשה יותר.
לשבת כפוף זה נוח לי אבל אני מבינה שזה יוביל לכאבי גב ולכן אני מזכירה לעצמי להזדקף.
לתינוקת נוח לשכב על הבטן בזרועות ישרות, היא לא מבינה שבתנוחה הזו היא לא יכולה להתחיל לזחול.
אמא שלה מבינה, אבל התינוקת מתנגדת וזה קשה לה.
לכן היא שאלה מה יקרה אם היא תזרום איתה.
אבל לזרום איתה זה לוותר לה ולהגיד שיש תחומים מסוימים שהיא לא תהייה טובה בהם.

נכון שזה קשה להתמודד עם קשיים.
נכון שהרבה יותר קל לדבר על מזג האוויר.
אבל מזג האוויר הוא מזג האוויר ואין מה לעשות  איתו חוץ מאשר להתלבש בהתאם.
עם עצמנו יש לנו הרבה עבודה.

חצבים פורחים

                                                              שדרות חן 35 רחובות.
                                                                  ותודה לשרון!

יש סיכוי לשינוי?

אתם חייבים לראות את זה!
40 דקות של ריר צפויות לכם וקינאה, הרבה קינאה.
מיקי רוזנטל מציג את מערכת החינוך של פינלנד ומשווה למערכת החינוך בישראל.

אני לא יודעת מה צבט לי יותר,
שעות הלימוד המצומצמות, העדר התחרות בין התלמידים, העדר מבחנים או הקשר הטוב בין המורים לתלמידים.
העובדה שלומדים 15 ילדים בכיתה או השילוב של תנועה כחלק מלמידה.
אולי בכלל מה שעשה לי את זה זו המטרה העיקרית של מערכת החינוך שם:
אף אחד לא נשאר מאחור, המטרה החשובה ביותר של הפינים היא ליישר קו בין כל התלמידים.

אבל הכי מרגש היה לראות תיכוניסט שלומד סיעוד, רואים אותו מאכיל קשישה בכבוד, בסבלנות, ברוגע, תוך כדי שהוא מדבר אליה למרות שהיא ממש לא במצב להשיב לו.
כן הכבוד לזולת מאוד בולט שם, זו לא רק סיסמא, הם חיים לפי זה.

כבוד בין המורים לתלמידים, בין מנהל בית הספר למורים, בין הורים למורים, בין ההורים לילדים ובין הילדים בינם לבין עצמם.


הנה, תראו בעצמכם:

 

משחק תפקידים

החופש עומד להסתיים ובשבועיים האחרונים הצלחתי אפילו לקרוא.

הספר הנבחר נמצא אצלנו כמה שנים בלי שאף אחד קרא אותו.

"על רגל אחת" מאת אוליבר סאקס.

ד"ר סאקס הוא נוירולוג  אשר נפצע בתאונה תוך כדי טיפוס על הר בנורבגיה ומתאשפז לתקופה ארוכה מאוד בבית חולים.

אחת הבעיות ממנה הוא סובל היא תופעה נדירה בה האדם לא מזהה איבר מסוים בגופו כחלק ממנו.

הוא מתאר את היחס המזלזל והקר של הצוות הרפואי כולו.

המנתח, הרופא המטפל,  הפיזיותרפיסטית והאחיות.

למעשה לראשונה הוא נמצא בעמדת פציינט ומגלה מהי ההרגשה.

הרעיון הזה "שעשע" אותי.

דמיינתי שאני הופכת להיות תינוקת.

פתאום בגיל 39 מישהו אחר יחליט מה אני אוכלת היום, מתי אני אוכלת ואפילו מתי אני שבעה.

באיזה משחק אני אשחק עכשיו ועם מי.

במה מותר לי ובמה אסור לי לגעת.

מה מותר לי להכניס לפה ומה לא.

ואז דמיינתי שאני בת 4.

התעוררתי שמחה ועליזה, אני רוצה ללבוש לגן דווקא את התחפושת או השמלה החגיגית ולא מרשים לי.

אני מתגעגעת לסבתא ורוצה לבקר אותה ואומרים לי שאי אפשר היום.

אני לא רעבה עכשיו אבל החליטו בשבילי שעכשיו אוכלים ואחר כך לא.

אני רוצה להזמין חברים ואומרים לי שכבר מאוחר מדי .

מתחשק לי להישאר רק עם תחתונים אפילו שהמזגן עובד כי לי לא קר, אבל מכריחים אותי להתלבש.

עכשיו אני בת 11.

אני רוצה ללכת לקניון עם חברות, לפעמים מרשים ולפעמים לא.

אני רוצה לשחק עוד ועוד במחשב וכל הזמן אומרים לי שאני מגזימה.

אני רוצה לקנות חולצה ואימא מסרבת כי היא לא יפה/לא לגילי/יקרה/חשופה.

אני לא רוצה לנסוע לבקר את סבתא וסבא אם בני הדודים לא הגיעו, אבל אומרים לי שאני חייבת.

אני צריכה פעמיים פיפי בשיעור והמורה לא מאפשרת לי לצאת.

אני משתעממת וחולמת והמורה מפריעה לי.

המשחק עורר בי תחושות קשות של תסכול וחוסר כבוד.

אני ממשיכה במשחק והינה אני אימא לתינוק.

בטיפת חלב האחות העירה לי כל מיני הערות בלי רגישות.

התינוק שלי לא עושה כמה דברים שרשומים בטבלה.

כששאלתי מה לעשות האחות אמרה לי לפנות להתפתחות הילד וברקע מלמלה משהו על איך זה שרק עכשיו...

ברגע שיצאתי מטיפת חלב התקשרתי להתפתחות הילד אבל אמרו שיש כמה שלבים, והתור הראשון בעוד חודשיים.

ניסיתי לשאול שאלות אבל המזכירה לא ממש ידעה את התשובות.

אני מרגישה אימא לא מוצלחת. איך לא שמתי לב ?

כשאני מתקשרת למישהי שמצאתי באינטרנט וראיתי שהיא מדריכה להתפתחות תינוקות, זה אחרי כמה ימים בהם אני מרגישה שאני מזניחה את התינוק שלי ועם כל יום שעובר הוא צובר עוד פערים.

התפקיד הזה קל לי כי הייתי במקום הזה לא מזמן ואני רוצה לזכור איך הרגשתי.

אני רוצה לזכור איך אני הרגשתי כשהגעתי עם רוני לטיפת חלב והאחות טענה שיש לה בעיית תקשורת.

איך זה בלבל אותי למרות שהיה לי ברור שמדובר בשטות גמורה ובכל זאת זה מאוד הציק לי כמה ימים.

אני רוצה לזכור איך היה לי קשה בבדיקה של הפיזיוטרפיסית כשהיא ביקשה מרוני לעשות דברים שהיא לא מצליחה.

איך הרגשתי כשהיא ביקשה מרוני לעלות מדרגות וכשרוני הושיטה לי את היד לעזרה,  הפיזיותרפיסטית נזפה בי שאני מעכבת אותה.

איך הרגשתי אימא גרועה כי אני נותנת לבתי בת השנתיים יד במדרגות.

אני רוצה לזכור את כל זה כדי לדבר אל אותה אימא בגובה העיניים.

קודם כל כאימא לאימא.

לזכור שהיא עושה בשביל התינוק שלה את הכי טוב שהיא מבינה ויודעת.

לזכור שהיא פה בשבילו והיא לא רוצה שישפטו אותה או יבקרו אותה.

היא לא רוצה שיתנשאו מעליה ויגידו לה שהיא עשתה משהו לא נכון.

היא כן רוצה שילמדו אותה מה לעשות כדי לקדם אותו.

היא רוצה לדעת ולהבין ממה זה נובע.

היא רוצה שיתנו לה פתרונות שאפשר ליישם במהלך שגרת היום בלי לרכוש אביזרים יקרים.

והיא הכי רוצה שיגידו לה שהיא אימא נהדרת.

שהתינוק שלה מקסים ונהדר ולא נגרם לו שום נזק.

היא רוצה שיראו את התחומים בהם הוא מתקדם ולא רק איפה לא.

שידעו להסתכל עליה ועליו ברגישות ולהכיל את הקשיים שלהם.

בספר ד"ר סאקס מתאר זאת כך:

היו כמה קשיים ברישום ה"היסטוריה" שלי, מפני שהם רצו לדעת את "העובדות היבשות" ואני רציתי לספר להם הכול -  את הסיפור כולו."

"משהו בנעימת דיבורם ובהתנהגותם אמר לי לחדול. הרגשתי חסר אונים באופן מוזר....הייתי רופא במשך 15 שנה, עכשיו אראה איך זה להיות פציינט."

"הייתי המום... חשבתי: איזה מין רופא הוא זה, איזה מין אדם? הוא אפילו לא הקשיב לי... הוא אינו מקשיב לחולים שלו - הוא לא שם עליהם. הוא מתייחס אליהם בביטול."

הספר יושאל בשמחה לכל מי שירצה, כדי שבכל תפקיד בו אנו נמצאים נזכור תמיד שעומד מולנו אדם גם אם הוא תינוק, ילד או פציינט.

 

בעיצומו של החופש משנים את החוקים

לפני שבועיים הוכרזו חוקים חדשים בבית.

ארוחת ערב שבדרך כלל הילדים אכלו בלעדינו מול הטלוויזיה (בושה אני יודעת),
עוברת למטבח.
שעות המחשב, האיי פד והטלוויזיה הארוכות קוצצו באכזריות יש אומרים או לא מספיק אומרים אחרים.
שעתיים בבוקר ושעתיים אחר הצהרים כולל כל המסכים שבבית.
ובין 13:00 ל 16:00 לא יושבים מול שום מסך!

השתגענו?

ביום הראשון נרשמה מחאה המונית, שני הילדים איחדו כוחות נגד הכרזת השלטון,
למחרת כבר הבינו שבכי, תחנונים וחפירות לא עוזרים והם חיפשו מה לעשות בזמן הפנוי.

ביום הראשון בארוחת הערב, רוני קמה אחרי שתי דקות, אמרה שהיא שבעה ושאלה אם אפשר לראות טלוויזיה. אמרתי שכן אבל כשלמחרת זה קרה שוב הבנתי שהיא צריכה להרגיש שראתה טלוויזיה ולכן לא אוכלת.
בגלל החצי המרוקאי או הפולני, תחליטו אתם, חשוב לי שיאכלו ולכן הודעתי למחרת שלפני ארוחת ערב אפשר לראות טלוויזיה ואחרי לא.

זה עבד.
10 דקות של מר עגבניה סיפקו את הצורך.

בשעות הצהריים אין חברים בבית ולכן פתאום צריך לחפש מה לעשות.
למי שלא יודע, בין עידו לרוני יש 7 שנים הפרש, זה לא כל כך מובן מאליו שהם ימצאו מה לעשות ביחד.

שוב הפתעה!

המוני משחקים יצאו מהארונות, משחקים שכבר מזמן שכחנו שהם קיימים, פליימוביל, לגו, משחקי קלפים והמון משחקי דמיון.

אפילו לא הייתי חלק מזה או הפעלתי אותם חלילה, אני עסקתי בענייני, אתמול אפילו תפסתי שנ"צ!

זה החזיר אותי לפוסט מחודש יוני, ריקוד העכביש

זמן שקט שמאפשר ניקוי ראש מוציא מאיתנו דברים טובים.

עידו וים התאמנו איך מתחילים עם בנות למשל....

בכל גיל צריך שקט.
אני משתדלת לשתות את הקפה של הבוקר בשקט, בלי עיתון או פייסבוק מול העיניים.
לילדים לתת זמן שקט בלי מסכים ואטרקציות.

הבוקר ראיתי זוג מפורסם עם תינוקת בצילום פפראצ'י.
הם יצאו איתה החוצה כשהיא במנשא קדמי עם הפנים כלפי חוץ.
כל כך הרבה גירויים לתינוקת כל כך קטנה.
הרבה הורים חושבים שהתינוק נהנה כי הוא שקט ולא מטריד אבל זה בגלל שהוא מוצף.
חברה סיפרה לי שהיא הייתה אתמול בקניון וראתה תינוק עם מבט מזוגג בעיניים מרוב האקשן סביבו.
בכי פתאומי ולא מובן יכול להיות קשור להצפת יתר, שימו לב לסימנים.
כמובן שמנשא זה נהדר אבל עדיף בטן לבטן והכי טוב מנשא בד בערסול.

ואם אני כבר ממליצה לקצץ בשעות מסך, הנה המלצה על משחק שתפס היום ארבעה ילדים מגיל 4 עד 11

                                     אריאל ורוני משחקים ב"ספרינט" מבית קודקוד,
                                         גם מזיז את הגוף וגם דורש ריכוז וחשיבה
                                                   שילוב מאתגר ומפתח!

לצאת מהארון

ביום רביעי שעבר קיבלתי הודעה: מחר יש פגישת מחזור, את באה?
ברור!
21 שנים עברו מאז שסיימתי את התיכון, את רוב החברות לא ראיתי מאז, אבל לא הייתה לי התלבטות והיה לי ברור שאני הולכת.

במשך 21 שנים התביישתי לספר שלמדתי בבית ספר ויצ"ו.
כולנו מכירים את - את מוכרת לי ואח"כ: מתי נולדת וממשיך באיפה למדת....
הייתי מנסה להתחמק. כשלא הייתה ברירה הייתי אומרת. אבל בבושה, אני מודה.
שנים היה לי אישיו עם העניין הזה.
למה בחרתי ללמוד בויצ"ו ולמה לא שמעתי בעצת אימי.

לפני כמה שנים הייתה לי שיחה מלב אל לב עם אחותי הקטנה והאהובה והנושא הזה עלה.
אחותי אמרה לי: רק שתדעי, את נהנית והיה לך כיף בתיכון ואני סבלתי ושנאתי את בית הספר.
וזה נכון.
במבט לאחור ויצ"ו היה בית ספר טוב.
מי שרצה עשה בגרות. מי שלא לא. לא היה מרדף אחרי ציונים ולכן האווירה הייתה נטולת תחרותיות. היו מורים שהשקיעו, והיה להם אכפת מהתלמידים.
ואולי הכי חשוב, אף אחת מהחברות שלי לא שתתה, או עישנה סמים.
בכל זאת, לבית הספר היה שם לא טוב וכן, התביישתי לומר שלמדתי בויצ"ו.

בפגישה הייתה התרגשות גדולה, כולנו כל כך שמחנו להיפגש והייתה חגיגה.
דיברנו, סיפרנו, שיתפנו וניסינו לדחוס 21 שנים לכמה שעות.
עם חלק קבעתי להיפגש שוב בפורום מצומצם יותר, פגישה אחת כבר התקיימה והיא סגרה לי כמה מעגלים והורידה כמה אסימונים ופגישה נוספת בדרך.

לקראת סוף הערב הרשיתי לעצמי לשאול את החברות הקרובות  האם העובדה שלמדו בויצ"ו הפריעה להן במהלך החיים.
מסתבר שאני לא היחידה.
כולן אמרו שזה הפריע להן ולעתים אף גרם להרמות גבה.
ואחת אפילו אמרה שהודיעה לבעלה בתחילת הנישואין: אותי יקברו אקדמאית!

כשאני מסתכלת על חיי אני מרוצה.
אני אוהבת את המשפחה שיש לי, אני גאה בדרך שעברתי, התמקצעתי בתחום מאוד ספציפי בביטוח והייתי טובה בו, וכשמיציתי היה לי האומץ לקום ולהגיד זהו, עכשיו אני רוצה להתפרנס מעשייה שאני אוהבת ולהרגיש שאני תורמת.
כמו שכל אירוע בחיינו השפיע על מי שאנחנו, כך גם 3 שנות לימודים בתיכון תרמו את חלקן בעיצוב חיי.
היות ואני מרוצה מחיי, איך אני יכולה להמשיך ולהתבייש בבית ספר שחינך אותי 3 שנים?

השבוע פגשתי שני מורים שמלמדים היום בויצ"ו, בפעם הראשונה בחיי אמרתי בלי להשפיל עיניים ובחיוך:
אני בוגרת ויצ"ו.

כנהוג בבלוג , האירועים עליהם אני כותבת מתחברים תמיד להתפתחות תינוקות.
המטרה היא שנבין כהורים איך לכל מרכיב בהתפתחות התינוק יש  השפעה גם בשנים הבאות.
גם הפעם יש נקודת חיבור.
סביבה מאפשרת ,מעודדת ולא לוחצת מביאה תוצאות הרבה יותר טובות מבחינה רגשית והתפתחותית.
זה מתחיל כשנותנים לתינוק לאכול בעצמו למרות שזה מכפיל את זמן הארוחה ומלכלך וזה ממשיך כשהילד מנסה לפתוח קשר ולא אומרים לו תן לי אני אפתח לך וכן הלאה...

אבל יותר חשוב לי כרגע לחבר את זה לשנת הלימודים הבאה.
ההישגים הלימודיים של ילדינו הם לא הדבר החשוב ביותר.
הצטיינות הילדים בלימודים לא צריכה להיות המטרה של ההורים.
הרבה יותר חשוב הקשר שלנו איתם.
השנים האלו בתיכון מתרחשות בשיאו של גיל התבגרות, אם נתערב להם, ננדנד להם ונעיק עליהם, נקלקל את הקשר איתם.

את הבגרויות אפשר תמיד להשלים או לשפר, ללמוד אפשר בכל גיל, אבל קשר טוב בינינו לבין הילדים נבנה יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, זה לא מתחיל בתיכון אלא הרבה לפני כן וכשהקשר מתקלקל מאוד קשה לתקן.


אולי אם אימא שלי הייתה נלחמת בי הייתי עושה דווקא והשנים האלו היו שונות לגמרי ובהתאם גם המשך חיי.

החופש הגדול וחופשת לידה - מצא את ההבדלים

המילה האהובה עליי: אימא.
החלק באישיות שלי שאני הכי גאה בו: האימא שאני.
אני מרגישה שלמה יותר מאז שהפכתי לאימא.

אז למה לעזאזל בימים האחרונים אני כבר לא יכולה יותר לשמוע שקוראים לי: אמא!
מהשעה המוקדמת שרוני מתעוררת ועד השעה המאוחרת שעידו הולך לישון, כל משפט מתחיל באימא.

אימא תביאי לי....
אימא אני רעב/ה.....
אימא תראי.....
אימא תקשיבי....
אימא למה.....?
אימא אפשר....?
אימא בואי רגע....
אימא את יכולה....
אימא תכיני לי....
אימא אפשר מים?
אימא מתי...?
אימא איפה ה...?
אימא אני צריך/כה...
אימא נשפך לי...
אימא ברח לי...

די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. נשימות.
הופס נפל אסימון.

כשאימהות טריות מספרות לי שקשה להן לשמוע את הבכי של התינוק, שזה מכניס אותן ללחץ אני מסבירה שזו הדרך של התינוק להביע את חוסר הנוחות שלו, שאנחנו צריכות להבין שהוא לא יכול לומר לא נוח לי על הגב/צד/בטן, אני רעב, אני עייף, נבהלתי, חם לי, משעמם לי.

ה"תינוקות" שלי למדו להגיד ובכל זאת קשה לי לשמוע את הבקשות שלהם בתדירות כל כך גבוהה.
יש תינוקות שבוכים הרבה, יש תינוקות שבוכים פחות. אבל תינוקות שבוכים הרבה בוכים יותר כאשר אמא שלהם נלחצת מזה. בדיוק כמו שהילדים שלי מנדנדים יותר ככל שיש לי פחות סבלנות.
ואין סיבה שהילדים שלי יסבלו את חוסר הסבלנות שלי, אז נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.
בחופשת לידה אין לך את הפריבילגיה הזו, במציאות חיינו הבעל בעבודה עד הערב ואתן נמצאות רוב היום לבד.

אפשר לצאת ממעגל התסכול הזה עם המון תמיכה והכלה של עוד מישהו.
אני עושה את זה בשמחה בשבילכן אימהות יקרות.
בטלפון, במייל וגם אצלכן בבית.

שתהייה לנו סבלנות לילדים שלנו ושנעבור את החופש הגדול/חופשת הלידה במקסימום עונג!

קרוב רחוק

אומרים שהאינטרנט מקרב בין אנשים.
אני שואלת בין איזה אנשים.
בואו ניקח את הפייסבוק כדוגמא, זה נכון שאני מתעדכנת מה קורה אצל חברים שאולי בלעדיו הייתי פחות מעורה בחייהם ונכון שהפייסבוק מאפשר לי להכיר מזוית מסויימת עוד ועוד אנשים, אבל זו רק זוית אחת שלהם ולא באמת הכרות.
אין ספק שקל לי יותר להיות בקשר עם קרובים בחו"ל ועם אימהות לשעבר מהגן,
אבל כשבעלי נכנס בערב הביתה ובכל רגע מתעדכן מה קורה, אני תוהה אם זה שווה לקרב בין אנשים רחוקים ולהרחיק בין אנשים קרובים.

ומה לגבי הילדים?
בגינה או מחוץ לחוג של האח, כל הזמן הטלפון ביד, מדברים או מתכתבים והכי זוועה, מראים לילדים שירים ביו טיוב.
כבר יצאתם מהבית, שוב מסך מול העיניים?

ותארו לכם מה עובר בראשם של הילדים, כל היום לא היינו איתם ואז כשכבר נפגשנו אנחנו מדברים איתם בלי להסתכל עליהם, העיניים שלנו על המסך ואנחנו ממלמלים תשובות....

קל לי לדבר, אין לי iPhone ולכן אין לי את הפיתוי הזה להתעדכן או לקרוא סטטוסים כשמשעמם לי בגינה.
אם יהיה לי אני בטוחה שאתקשה להתאפק, או לעמוד בפני בקשות הילדים לתת להם לשחק.
כרגע מתוך בחירה אני מעדיפה שלא יהיה.

זה נכון שיש יתרונות וחסרונות לכל דבר וכמו תמיד חשוב לאזן.
אתם מצליחים לאזן?

תחשבו על זה כמה דקות, תנסו גם את האופציה  הזו:
תניחו את טלפון בצד רגע ותסתכלו לילד/לאישה/לבעל בעיניים ותחליפו כמה משפטים מקרוב.


ולסיום רגע גדול של אושר:
היום בגינה רוני טיפסה והשתוללה ואבא אחד אמר לי עליה
איזו אמיצה!
בשבילי זה היה כמו לזכות בלוטו.
כל ההשקעה, הריצות , המאמצים והכסף. 3 חוגים בשבוע, ויציאה לגינה כשחם וכשקר.
הכל שווה כדי לשמוע שאומרים עליה שהיא אמיצה!

שירים למחשבה

ביום חמישי בילינו בלילה הלבן של תל אביב.
חנינו והתחלנו לרדת לכוון שוק הפשפשים.
ראינו שאנשים מטפסים ועולים לגבעה וקצת כמו בחו"ל החלטנו ללכת בעקבותיהם.
על הגבעה הופיע דניאל סלומון.
בין השירים הוא שר את השיר "בא מכאב".
זו לא פעם ראשונה ששמעתי את השיר הזה, אבל באותו ערב,
כשישבנו על הדשא מול הבמה, ודניאל ניגן בפסנתר ושר, כל מילה בשיר  הדהדה לי.
משפט אחד בשיר תפס את תשומת לבי במיוחד.
"לא רוצה משפחה מאושרת של הורים שמבינים, כל דבר שעובר על הילד ותמיד הם מודאגים"

רק אתמול התעסקתי פעמיים במחשבה האם החלטתי נכון.
המליצו לי על מורה פרטי לאנגלית. מורה גבר. שעידו אמור ללכת וללמוד אצלו בבית.
מטריד?
זה עבר לי בראש.
אח"כ התקשר חבר חדש מהקייטנה, ילד שאני לא מכירה, בגילו מבית ספר אחר והזמין אותו.
שוב רצו מחשבות בראש, אני לא מכירה את הילד או את המשפחה.

אני אימא אחראית או אימא היסטרית?

הדור שלנו גדל בלי ששמו עלינו כל כך הרבה פוקוס.
בגיל של עידו הלכתי לספרייה העירונית לבד.
בדרך עברתי ברחוב קטן, מואר וקרוב לרחוב הראשי.
בכל פעם שהלכתי לספרייה ידעתי שהסוטה יעמוד שם.
הוא עמד וחיכה וכשמישהי הייתה עוברת הוא היה מוציא את ה... שלו ומנפנף בו.
אני הייתי רצה את כל הקטע הזה בטיל.
אני בטוחה שלא רק אני ראיתי את הסוטה הזה.
נראה לי שאף אחד לא טרח להתקשר למשטרה ולדווח עליו. הרי היו תופסים אותו בשנייה.
ההורים שלי לא העלו בדעתם ללוות אותי לספרייה.

חברה טובה שלי גרה צמוד לגינה שהיה בה אונס.
לא נאסר עליי ללכת אליה או לחזור ממנה לבד.
אני זוכרת שהגבלתי את עצמי, וחזרתי לפני שהחשיך.

הסבים שלנו היו עסוקים בלהקים מדינה.
ההורים שלנו היו עסוקים בלהמציא ישראליות שונה ממה שהביאו הוריהם מארצות שונות.
מה נשאר לנו? להתעסק בעצמנו.
אז יש לנו יותר דיכאונות וחרדות ואנחנו הרבה יותר מתעסקים בילדים שלנו.

כל ילד שצבר כמה שנים כבר ביקר אצל מרפאה בעיסוק/קלינאית תקשורת/מאבחן קשב וריכוז/מורה להוראה מתקנת ועוד כל מיני "חוגים" כאלה.

אני נמצאת במשבצת הזו של "הורים שמבינים" גם כאימא וגם כמדריכה להתפתחות.
כמדריכה אני צריכה לספר לאימא את הסיפור של התינוק שלה. למה הוא לא מתהפך?
אני צריכה להקשיב לה ולהבין מדבריה מדוע מתוך כל הסיבות האפשריות הילד שלה לא מתהפך.
אם זה קושי מוטורי פשוט (זה כמעט אף פעם לא) כי הוא לא שוכב מספיק על הבטן או לא יודע לדחוף את הרצפה, או שאולי הוא מפחד לאבד שווי משקל ויש פה בכלל גורם רגשי.

דניאל סליחה.
אני לא מסכימה איתך. (אבל אני אוהבת את השירים שלך)
אם הבנתי אותך נכון, לדעתך זה לא טוב להבין את הילדים שלנו ולתת להם מענה מדויק.
אני כן מסכימה שדאגות לא עושות טוב. ילד שדואגים לו דואג בעצמו ולעצמו וכבר התעסקנו בפוסט אחר (למה?) לאן זה מוביל.
אבל האם ילד שהוריו לא משתדלים להביא אותו למיצוי הפוטנציאל שלו יותר בקלות, יגדל מאושר יותר?
לדעתי לא.

אולי אני טועה.
מהדור שלנו יצאו אנשים מבריקים ויצירתיים.
עולם ההיי טק, הרפואה והאומנות מורכב מהם.
מה ייצא מהדור של ילדינו?
רק השנים יגידו, אני מקווה שאנחנו עושים נכון.

תהנו

למה?

לפני מספר שבועות הקשבתי להרצאה בנושא מיתוג.
ההרצאה הועברה דרך הפייסבוק של עמרי רווח והעבירה אותה לימור ארליכמן.
היא התייחסה לנושא שהטריד אותי רבות.
השוק מוצף.
בכל תחום יש המון בעלי מקצוע שמתחרים על אותם לקוחות.
מדוע שאימא הרוצה לצאת עם תינוקה לסדנת התפתחות תבחר בי?
לימור הדגישה את הצורך בבידול.
מה יעשה הבדל ביני לבין מדריכות אחרות באזור בו אני עובדת.
לימור הסבירה שכל אדם, בכל תחום צריך למצוא את התשובה לשאלה:
למה אתה עושה את מה שאתה עושה?
תשובה מדויקת לשאלה תייצר פרסום שישדר את מה שמיוחד לי ותמשוך אלי את קהל היעד המתאים.
במשך שבועות ארוכים חיפשתי את התשובה, היו לי כל מיני תשובות אבל לא הייתה לי תשובה אחת מדויקת וברורה למה החלטתי ללמוד ולעסוק בהדרכה להתפתחות תינוקות.

מצאתי את התשובה.

הורים מגדלים את ילדיהם בהתאם להרגלים שלהם.
אנחנו שבויים בנוחות שלנו, במה שאנחנו מכירים, באיך שגידלו אותנו ובמה שמתאים לנו, לאישיות שלנו.
הדרך הזו לא תמיד נכונה לילדינו.
אם אני אוהבת שקט ומעדיפה להיות בביתי, אגדל כך את ילדיי, ואכיר להם למעשה רק דרך אחת של שקט ושגרה קבועה ובכך אמנע מהם אפשרות להיות אחרים ממני.

קל להסתכל על סיטואציה מבחוץ ולראות איפה הטעות.
הרבה יותר קשה להבין את הטעות בזמן שהיא נעשית.
אני יכולה לומר היום במבט לאחור על המון טעויות שעשיתי עם בכורי,
בלי שהבנתי בזמן אמת שזו טעות.
היום, לפעמים אני מצליחה לראות את הטעויות שלי גם ממרחק קצר.
לפעמים אפילו ברגע שהן מתרחשות.

אני יודעת שאסור להתערב במריבות בין ילדים ואתמול בכל זאת התערבתי.
אבל אני מתערבת רק במקרים בודדים כי אני באמת מבינה כמה חשוב שלא אכניס את הפרשנות שלי ואת הדעות שלי לתוך מערכת היחסים שלהם.
לא ידעתי את זה,
אבל במשך השנים השתתפתי בסדנה של מכון אדלר, בערבים של הרצל כחלון, קראתי ספרים וזה חלחל.

כשאני מסבירה מה אני לומדת שואלים אותי, מה זה לא בא באופן טבעי?
באופן טבעי הורה שמזהיר את ילדו פן יפול יגדל ילד שמפחד להתנסות.
באופן טבעי הורה שמרגיל את ילדו שהבית דומם כשהוא ישן יגדל ילד שצריך לחזור איתו הביתה כשהוא עייף.
באופן טבעי הורה שלא יודע להציב לילדו גבולות יגדל ילד שלא נעים לארח אותו.
באופן טבעי הורה חרד יגדל ילד שהעולם מפחיד אותו.

יש כמובן יוצאי דופן וזה לא תמיד חד משמעי, אבל לדעתי עלינו  לאפשר לילדים שלנו לקבל חוויות שונות ממה שאנחנו נותנים באופן טבעי.
אין פה איזה סוד גדול, רק כשאתה אחד השחקנים קשה לך לראות את כל מה שמתרחש על הבמה.

אני רוצה לדעת להקשיב לאימהות שמגיעות, לשמוע מה הן באמת אומרות, להבין מה קשה להן ואיך אני יכולה להקל עליהן.

וזו התשובה שלי:
אני רוצה להיות זו שתדליק את האור לכל הורה בדיוק במקום שהוא צריך.

קשה לזהות את המקום המדויק אבל עוד יותר קשה ללמוד איך לומר את זה.

קשר משפחתי

משפחות, תמיד מורכב.
לכולנו יש אבל אצל כל אחד הסיפור שונה.

בחלומות שלי ילדיי מגיעים לארוחת ערב משפחתית, אנחנו יושבים מסביב לשולחן, בועז, אני , עידו ורוני, בני הזוג שלהם ונכדינו.
האווירה שמחה ועליזה, כולם רוצים לדבר ולספר.
לכל אחד מבני המשפחה שלי הכנתי את האוכל שהוא אוהב.
יש לנו בבית חדר לנכדים.
יש בו מיטות, צעצועים, מחשב והוא יפה ושמח.
מי שרוצה נשאר לישון אצלנו אחרי הארוחה.
אידיליה.

עד שזה יקרה יעברו שנים של גיל התבגרות ,  בגדים בחוסר טעם, חיפוש עצמי, בחירות שאולי לא יראו לי ובני זוג שאולי לא אוהב.
החכמה בעיניי היא להצליח לעבור את השנים המאתגרות האלו במקסימום קבלה של הילדים שלי כמו שהם ובמינימום הערות ועיקום אף.
כדי שהחלום הזה יתגשם צריך שנים של קשר טוב ומקבל, צריך שהבית ישמש תחנת תדלוק רגשית לילדים, צריך שהם ירצו לבוא לשבת איתנו מסביב לשולחן.

יעל פוזננסקי-יוסף, ג'ינג'ית עליזה וצוהלת, כבשה את ליבי כאשר נפגשנו לראשונה ממתינות ליד שער בית הספר.
החודש פורסם הספר של יעל "הסבים של יעלי" ספר ילדים מקסים על קשר אוהב וחם בין יעלי לסבים שלה שגרים בפריז.
יעלי מבקרת בחופשות אצל סבא וסבתא, רק היא, בלי ההורים.
יעלי מקבלת סבא וסבתא לעצמה, בלי הערות בינם לבין הוריה, בלי המשקעים שיש להורים שלה מילדותם.
סבא וסבתא שממלאים את ליבה בזיכרונות שתנצור לעד.
ריח קרם הפנים של סבתא והתפוח שהיא אוכלת עם סבא.

הילדים שלי סופגים את המטען שלי, את הכעסים, את ה"חשבונות" עם הוריי.
המחשבה שזה מה שהילדים שלי רואים, מצמררת אותי.
אני קצת מקנאה ביעלי הקטנה שפגשה את סבא וסבתא שלה בלי ההורים ברקע שיקלקלו לה.

אז בשביל לאפשר לילדיי אווירה נטולת המשקעים שלי, אני צריכה שהוריי יעברו מעבר לים?
אולי אתחיל בזה שאסלח להם ואבין שהם עשו ועושים את הכי טוב שהם יכולים ויודעים,
בדיוק כמוני?
הרווח יהיה כפול: דוגמה טובה לילדיי וקשר חם וקרוב עם הוריי.


הסבים של יעלי

לשבור את הגלים

כאשר אני אומרת לאימהות ש"הרבה" על הידיים עד גיל 4, 6 חודשים זה צורך ולא פינוק, קשה להן לקבל את זה.
הן בטוחות שהתינוק יתרגל, וירצה על הידיים מתוך פינוק.
ההסבר הוא פשוט: תינוק זקוק לתנועה, הוא רגיל לתנועה מאז שהוא ברחם ופתאום התנועה נעלמה.
איך הוא יחזיר אותה? הוא לא יכול לבד.
בשביל זה יש בכי והורים. התינוק בוכה, ההורים מרימים, מטיילים איתו על הידיים והוא נרגע.
הורים מפרשים את זה בטעות כפינוק אבל זה צורך.
כאשר תינוק לומד להניע את עצמו לבד הוא פחות ופחות מבקש את זה.
ככל שהוא יקבל מענה יותר מדויק לצורך הזה (וגם לאחרים) הוא ירגע מהר יותר וירגיש בטוח יותר בעולם שסביבו.

היום עידו שלי, בן ה 11 היה צריך שאתן לו "תנועה".
הוא התעורר בבוקר עם מצב רוח לא טוב,  או כפי שהוא אמר, הרגשה רעה.
הוא יכול היה להמציא, כואב לי הראש, הבטן, האוזניים.
אבל הוא היה כן ואמר ישירות, יש לי הרגשה רעה, אני לא רוצה ללכת לבית ספר.
מיד התרוצצו לי בראש כל ההסברים מדוע זו טעות, אבל האינטואיציה אמרה לי לאפשר לו.
אמרתי או קי, אני סומכת עליך שאתה זקוק ליום חופש ושתשלים את החומר.

היו לי כמה דברים מתוכננים לבוקר אבל חשבתי לעצמי, הילד מרגיש רע בגלל משהו, הסיבה לא ידועה לי, אבל אני יודעת איך לשפר לו את מצב הרוח.
הודעתי לעידו, עד 11 אני עסוקה, ואחרי זה נוסעים לים!
הגענו לים, הים היה סוער, היו מערבולות ודגל אדום. היה קטע אחד שמותר היה להכנס,
עידו כמובן מיד רץ למים, אני התיישבתי על הכיסא ונהניתי לראות אותו.
הוא קפץ על הגלים, צלל, שחה ובעיקר שחרר, פרק את כל מה שהעיק עליו.
אח"כ ישבנו יחד, דיברנו, צחקנו והיה כיף גדול.

בעיניי זה בדיוק כמו להרים תינוק.
עידו היה זקוק למשהו שהוא לא יכול היה לספק לעצמו.
הרי אם היה נשאר בבית הוא היה מבלה את היום מול המחשב, הטלויזיה והסוני.
מצב הרוח שלו, סביר להניח לא היה משתנה והוא היה גורר את ההרגשה הרעה לאורך היום.
בגילו הוא לא צריך שארים אותו ואטייל איתו בחדר והחיבוק שלי מעיק עליו אחרי 2 שניות.
אבל להסיע אותו לים ולאפשר לו לשחרר כעסים על הגלים, זה בדיוק מה שהוא צריך כדי לעשות ריסטרט.

אני לא חוששת שהוא "יתרגל" ויבקש לעיתים קרובות לוותר על בית ספר וללכת לים, אני מכירה את עידו,
הוא אחראי ובוגר וברור לי שהרבה בקרים לא התחשק לו והוא בכל זאת הלך.
וחוץ מזה, עוד שבועיים החופש הגדול!

ריקוד העכביש

בספרו "כוחו של הרגע הזה" כותב אקהרט טול : "רק במצב של תודעה ללא חשיבה אפשר להיות יצירתי".
כשקראתי את המשפט הזה עצרתי לחשוב.
ניסיתי להבין למה הוא מתכוון.
הוא מסביר שהיצירה היא ממקום חסר דעת, ממקום של שקט פנימי. כשדרוש פתרון יצירתי אנחנו נעים מדי כמה דקות בין מחשבה לחוסר מחשבה.
המשפט הזה לא עזב אותי בשבועות האחרונים.
הבנתי, זה בדיוק כמו שבאמצע נהיגה/מקלחת/שטיפת כלים צץ פתאום הפתרון שחיפשנו.

בסוף שבוע שעבר פורסמה הכתבה "ארבע דרכים יצירתיות להגיע ליצירתיות"
(בעיתון כלכליסט, ראו קישור למטה)
הסתקרנתי.

הכתבה ארוכה אבל שווה השקעה. (תוכלו גם להבין את שם הפוסט)
מסתבר והוכח במחקרים, שאנשים אשר חולמים בהקיץ משיגים תוצאות גבוהות יותר במבחני יצירתיות.
זה הכה בי.
כבר כמה שנים אני שומעת מהמורות של בני תלונות על כך שהוא חולם בהקיץ. סוף סוף מצאתי לזה יתרון!
אבל כדי להינות מהיתרון צריך לחכות כמה שנים, כי הרי בבית ספר אף אחד לא מחפש יצירתיות.
בבית ספר יצירתיות זו קללה.

מתי זו הופכת להיות תכונה מוערכת? הרבה אחרי,  כשמשתלבים בשוק העבודה, פתאום אנשים יצירתיים פורחים.
הם הופכים למצליחנים ומבוקשים בתחומם.

ומה לגבי תינוקות?
גם תינוקות ופעוטות זקוקים לזמן בהייה, חלימה. בסדנאות אנחנו מקדישים לכך תשומת לב, מכניסים לערסל, למנשא, נותנים תנועה מונוטונית ומאפשרים לתינוק לשהות במצב של בהייה. אצל תינוקות זה בדרך כלל מוביל לשינה טובה.
לנו ההורים יש נטייה להתרוצץ עם הילדים ממקום למקום ובין לבין למלא להם את הזמן בטלוויזיה.
כדאי לאפשר להם להיזרק על הפוף (אם אין לכם רוצו לקנות יש עכשיו מלא קופונים) או על הספה ולנוח.
בין החלימות אפשר לשמוע אותם מדברים לעצמם, וללמוד מכך המון על איך שהם מפרשים את היום שעבר עליהם.

בשבוע האחרון התנדנדתי בין אמון לחוסר אמון ביכולת שלי להצליח. באופן ישיר, גם הרעיונות לשווק פחתו ומצאתי את עצמי עסוקה בלמה זה לא יצליח במקום ביוזמה ויצירתיות.
אחרי קריאת הכתבה החלטתי ליזום חלימה בהקיץ.
אני לא טובה בזה, לא יכולה לשבת ולא לעשות כלום. אותי כבר "קלקלו"
לכן הבוקר החלטתי לנסוע לים, שם מול הגלים אצליח לחלום.
5 דקות אחרי שהגעתי צלצלה חברה והצעתי לה להצטרף.
אז אומנם לא חלמתי בהקיץ מול הגלים, אבל התמלאתי באנרגיות ובדרך הביתה באוטו צץ לי רעיון - לכתוב על זה פוסט.

לכתבה:  http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3572606,00.html

"כל אדם הוא האדריכל של עתידו" - פתגם אנגלי

הבוקר החלטתי שאני רוצה יומן.
כזה כמו של פעם, כמו של הילדים.
יומן עם דפים, מעוצב, כזה שאפשר לדפדף בו ולכתוב בכתב יד, להוסיף הערות, לרשום פרטים. די עם היומן בטלפון, אני רוצה יומן אמיתי!
נכנסתי לחנות וקיוויתי שנשארו יומנים בחודש מאי.
יש, ובמחירים ממש מצחיקים.

לקחתי את היומן היחיד שלא הייתה עליו תמונה של בראץ או ספיידרמן.
על הכריכה קראתי: הכל פתוח ומתחת יומן התבוננות ושינוי בחיים. 12 שקלים והוא שלי.
בבית תוך כדי שדפדפתי גיליתי שחוץ מאשר לתכנן את הלו"ז שלי, היומן מאפשר לי גם לחפור פנימה.
יש בו משימות כמו: חמישה דברים שקרו לי השנה ואני גאה בהם. או עד סוף השנה אני בוחרת לוותר על...
ומתחת לפתגם הנ"ל כתוב : איך יוצרים עתיד? ממציאים אותו! (כל הזכויות לדפנה כץ ופלפוט שיווק בע"מ)
אופס!
זה מה שאני עושה!

היות ועבדתי במשך כמעט 20 שנה כשכירה, העבודה תמיד הגיעה אלי ולא הייתי צריכה להתאמץ להביא אותה. התפקיד החדש לעומת זאת, דורש ממני כישורים שכמעט לא התנסיתי בהם.
אני צריכה לשווק את עצמי, לספר מה אני עושה, להסביר מדוע כל תינוק צריך ליווי התפתחותי ומדוע כל אימא צריכה מפגשים תומכים ומכילים ולהאמין ביכולת שלי להצליח.
ברור שכאשר יגיעו אימהות לסדנה, אם אני לא אהיה מקצועית, נעימה או קשובה, אז לא משנה כמה טוב אני מוכרת את עצמי. אבל בחלק הזה אני פחות דואגת.
מבחינת תוכן הסדנה וביצוע התרגילים אני מרגישה במקום טוב. כשעולות שאלות אני מרגישה חופשיה לפנות לשירית המורה שלי , היא כל כך מדויקת וברורה שזה תענוג וגם מעורר השראה.
החלק הקשה הוא לגלות מי אני כמדריכה להתפתחות תינוקות.
איזו מדריכה אני מתכוונת להיות? מה אביא לסדנאות מעבר לתרגילים? מה ייחד אותי ממדריכות אחרות? אילו תכונות שלי יעזרו לי להצליח ואילו יעכבו?
למצוא את התשובות זו המשימה החדשה שלי .
הצעד הראשון שעשיתי בנושא הוא לפרסם תמונה שלי עם תמרה המקסימה.
אני מאמינה שיותר קל להתחבר לתמונה אותנטית, לפנים אמתיות עם קמטים בצידי העיניים, תמונה פשוטה עם ילדה מהממת במצלמה ביתית שאימא שלה צילמה בגינה מתחת לבית.
במהלך הימים הקרובים אתלה מודעות בשכונות, במרפאות ילדים ובטיפות חלב.
כי אני האדריכלית של הקריירה שלי. מה שאשקיע, איך שאעשה, האמת שלי ומה שאעביר הלאה, זה מה שיקבע אם אצליח.

מתי זה לדחוף ומתי לדחוק?

אני אפתח בהגדרה של מילון אריאל:
דחיפה: "עזרה למישהו לעשות משהו".
דחיקה: "דחיפה, לחיצה, קיפוח מעמדו של מישהו".

מכירים את זה שיש לילדים שלנו קושי ואנחנו רוצים לעזור להם להתגבר עליו? איך עוזרים להם?
למשל, ילד שמפחד לטפס על המגלשה הגבוהה, אפשר לומר לו: "נו קדימה, מה אתה מפחד? תראה איך ילדים קטנים יותר מטפסים לבד...." זו דוגמה טובה לדחיקה. במילים אחרות אמרתי לו שהוא פחות טוב מילדים אחרים.

איך אני אדחוף אותו לטפס? אולי אטפס איתו, אולי אבוא איתו לגינה בשעות שקטות כשאין ילדים נוספים חסרי סבלנות לקצב שלו.
נשמע קל?
מה קורה בזמן אמת? כשאנחנו בגינה, מסביבנו עוד הורים ולא נעים לנו שהילד שלנו מפחד, אנחנו מרגישים צורך לעשות עם זה משהו, ולפעמים מתוך הלחץ נדחק בו.
מדהימות בעיניי אימהות (סליחה מראש מהאבות, אבל זה בד"כ אנחנו הרגישות יותר) שמצליחות גם כשיש "קהל" לראות קודם כל את הילד ולכוון אליו ולצורך שלו את התגובה.
נכון, אנחנו בני אדם וקשה להיות כל הזמן מתוכנן בתגובות. אבל אם נזכור את פני הילד שלנו, אחרי שדחקנו בו לעשות משהו שקשה לו, את תחושת חוסר היכולת שלו להתמודד עם הצורך לרצות אותנו ובנוסף להתמודד עם הקושי שלו.
אם נצליח להטמיע את הגישה הזו להתייחס לקושי של הילד כמקום שדורש דחיפה, ונכוון את התגובה שלנו בהתאם, תהייה לכך תגובת שרשרת.

להתגבר על מכשול זו העצמה כל כך גדולה הרבה יותר מכל מחמאה שניתן להם. התחושה שפחדתי ובכל זאת עשיתי זאת והצלחתי, מעלה את הדימוי העצמי עוד מדרגה.
אגב, אם לא הצלחתי, אבל ניסיתי, ואף אחד לא האיץ בי בדרך, סביר להניח שאנסה שוב.

אני רואה את זה על רוני יום יום. היא לא מוותרת לעצמה, ולפעמים אני רואה אותה כל כך מתאמצת, באותה שנייה בא לי פשוט להגיד לה, תני לי אני אעזור לך. הידיעה שבכך אני מפחיתה את האמון שלה ביכולת להצליח בעצמה, מונעת את זה ממני, אני חושקת שפתיים ומתאפקת. ואז היא מצליחה והאושר על פניה... אין על זה.
בעבודה שלי עם תינוקות זה קורה בכל מפגש.
הדוגמה הנפוצה ביותר: התינוק מתהפך מהגב לבטן, ואימא מוציאה לו את היד שנשארה מתחת לבטן. אני מסבירה לאימא שעם הוצאת היד בעצמו הוא מרוויח המון. הוא מפתל את הגב, מרים את החזה, מרים את האגן, ואז מוציא את היד. הוא מרגיש תחושת עצמאות, תחשבו מה זה בשביל תינוק בן ארבעה, שישה חודשים. מתי עוד הוא יכול להרגיש עצמאות?
ואני רואה את האימהות מקשיבות, מבינות אבל קשה להן. פעם אחת הן לא שמות לב והתינוק מוציא את היד בעצמו ואז הן מבינות. חוסר הסבלנות הוא שלנו, לא של התינוק. נכון שיש תינוקות שבוכים במצב הזה, הם התרגלו שעוזרים להם להוציא את היד (או שעוזרים להם בכלל), גם לזה יש לי פתרון. אפשר ללמד אותם דרך האגן והרגליים להוציא את היד בעצמם, בלי לגעת להם ביד.

ולסיום, כמו שהתחלתי, בואו נעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקשיים שלהם בדחיפה ולא בדחיקה כדי שנעצים אותם ונחזק את הדימוי העצמי שלהם.

היפוטוניה

בחודשים האחרונים הכרתי מקרוב אישה מדהימה.
אימא ל 4  שְבִּתָה הרביעית באה אלי לסדנא.
ולך יקירה, אני מקדישה פוסט זה.

כשילדתי את רוני בשבוע 33 אחרי שמירת הריון עקב ירידת מים במשך חודש (כן יש דבר כזה עובר ברחם בלי מי שפיר-גם אני הופתעתי) הייתי מוכנה נפשית לבעיות. לא ידעתי אילו בעיות, אבל היה לי ברור שיהיו.
היום במבט לאחור הקשיים של רוני הפכו אותי לאימא הרבה יותר טובה, חיזקו לי את מה שכבר ידעתי, שנפש בריאה נמצאת בגוף בריא, או מדויק יותר, נפש בריאה בגוף תנועתי.
כתינוקת רוני הייתה מהסוג שמוגדר תינוק מלאך. היא ישנה הרבה, אכלה, חייכה המון, העסיקה את עצמה ו... זרמנו. פה המלכודת. תינוקות עם טונוס שרירים נמוך (היפוטוניה) הם תינוקות מאוד "נוחים" ואני נפלתי למלכודת הזו. כמובן שהיינו כשנה וחצי במעקב פגים, זה כלל פיזיותרפיה, ובגלל שהיא הקסימה את כולם עם החיוך שלה, והתקדמה מפעם לפעם אף אחד לא היה מוטרד. גם אני לא.

הדבר היחיד שהטריד אותי היה בגינות ציבוריות. ברגע שילד בסביבות הגיל שלה היה מתקרב, היא הייתה פוחדת. לא הבנתי למה. עד גיל שנתיים וחצי היא הייתה במשפחתון והקושי הזה לא כל כך בלט. כאשר התחלנו גן, זה כבר היה סיפור אחר.
בחצר היא ישבה בצד ושיחקה עם עצמה,  בילתה יותר עם הגננות או בעצם רק עם הגננות. ושוב, ילדה ורבלית מאוד, שמחה ועליזה, את אף אחד זה לא הטריד.
אותי כן. אבל כשאמרתי על זה משהו, אמרו לי, את רגילה לבן מלא באנרגיות, בנות זה אחרת, וחוץ מזה, אמרו לי, לכל אחד יש את האופי שלו.  באותו זמן הגעתי לפגישת יעוץ לקראת לימודים במכללת צעד ראשון. האישה המקסימה שפגשתי, רונה ליבני, שינתה את חיינו. במהלך הראיון סיפרתי לה על רוני ועל החששות שלי, מיד קבענו מועד לאיבחון.
באבחון נפלו לי המון אסימונים, רונה קלטה את רוני מיד, ותוך כמה דקות עימתה אותה עם הקשיים שלה. הילדה החייכנית והשמחה שלי, נשכבה על הרצפה ובכתה. באותו רגע הבנתי את הרעיון. ידעתי מהרגע הראשון שרונה לא מקשה עליה סתם, היא רוצה להראות לי איפה הבעיה. אצל רוני הפחד ליפול היה חזק מאוד. ברגע שרונה גלגלה לכוון שלה כדור מהיר שפגע בה וגרם לה לאבד שווי משקל היא פרצה בבכי. כתוצאה מההיפוטוניה מערכת שווי המשקל שלה הייתה מאוד לא מפותחת כל ערעור שלה הפחיד את רוני מאוד. זו גם הסיבה שרוני פחדה מילדים בני גילה. היא לא יכלה להעלות על דעתה שידחפו אותה, יחטפו לה, או חלילה ירביצו לה. הפחד ליפול שיתק אותה. ולכן חברת מבוגרים קסמה לה כל כך.
הבנתי שאפשר עוד חודשים להמשיך בפיזיותרפיה לטפס על סולם ולעשות פזל על 4, זה לא מזיק, אבל כל עוד רוני תפחד ליפול, היא לא תתקדם. אחרי האבחון קיימנו 5 מפגשים פרטניים עם מדריכה מוסמכת. לא היה קל. רוני התנגדה כל פעם מחדש. אבל אחרי המפגש השני, הגננת נגשה אלי ואמרה שרוני שיחקה בחצר עם ילדים.
גם עכשיו שנה וחצי אחרי, יש לי דמעות כשאני נזכרת.

זה מה שיפה בשיטה הזו. מטפל טוב שקולט את הבעיה, נותן את התרגילים המדויקים ומיד רואים שיפור.
אני אודה בפה מלא, קיבלנו הביתה אחרי כל מפגש 5 תרגילים, ולא עשינו את כולם. אבל כל פעם עשיתי שניים מהם.
זה לא פשוט לעמת את הילד שלך עם המקומות הקשים לו. את זה אני מאוד מבינה וזוכרת.
העניין הוא שאין לנו ברירה. אנחנו חייבים לילדים שלנו את הכי טוב שאנחנו יכולים.

העבודה של רוני לא נגמרה, ליום הולדת 4 היא קיבלה אופני שווי משקל (woodiz) - מומלץ בחום אגב, זה לא פשוט לה. אבל זה הכרחי בעיניי. בכלל, היא תמיד תצטרך להתאמץ יותר מאחרים. ההיפוטוניה לא הולכת להעלם, אבל רוני משתפרת, מעיזה ומצליחה בעזרת הנחישות שלה. בגיל 3 וארבעה חודשים רוני הלכה לגן עירוני,  שנה קודם לא הייתי מדמיינת את זה . 36 ילדים חלקם יותר גדולים, 2 גננות, אין סיכוי שהיא תשרוד. אנחנו בסיומה של השנה כמעט, רוני השתלבה מהר, היא מוקפת חברים, יותר בנים מאשר בנות אפילו.

במסיבות יום הולדת כל הילדים מקפצים בקלילות ורוקדים עם כל הגוף, רוני רוקדת את ריקוד המכונה, אבל היא לא יודעת את זה ואני לא אומרת לה, ולכן היא רוקדת ומחייכת ומאושרת!

מפגש בפארק

מזג אויר מושלם היה היום והרעיון להפגש עם האימהות בפארק הסתבר כגאוני.
מצאנו עץ, הרבה ירוק מסביב והתחלנו בשיתוף. הן סיפרו לי על החג, על חופשת הלידה המסתיימת, על ההתקדמות המוטורית, על בחירת מטפלת, חיפוש משפחתון ועוד. התחלנו לתרגל, עשינו תהליך שבו התינוקות יושבים על הברכיים ועושים להם מגלשה, ראינו מי מייצב את עצמו ולמי קשה, רקדנו איתם על הכתפיים ושוב, יצרנו תנועה בעמוד השידרה שאינה אפשרית בדרך אחרת, תרגלנו הושטת ידיים וחציית קו אמצע, סיבוב סביב ציר ונפרדנו כשהם עייפים ומרוצים.
אני חושבת שהתמונות מדברות בעד עצמן: