לפני חודשיים הודיעו לנו שהמדריך בחוג של רוני לא יעביר את השיעור
ובמקומו תהיה מדריכה מחליפה.
סיפרתי לרוני, כדי שהיא תהיה מוכנה לשינוי וזו הייתה תגובתה:
היא לא בכתה, נכנסה לחוג והשתתפה
ילדים יודעים איך להפעיל אותנו מיום היוולדם
בכל סדנה או שיעור פרטי הנושא הכי חם זה הבכי והתגובה של ההורים לכך
ההורים פונים כי התינוק לא מוכן לשכב על הבטן או להרדם לבד
וכשמתחילים לבדוק השורה התחתונה היא
התינוק בוכה ואני מרימה אותו
אז אם נרים אותו בכל פעם שהוא בוכה, איך הוא ילמד?
אני בעד להרים תינוק כשהוא בוכה.
אבל כשאני שואלת את האימהות: את מרימה רק כשהוא בוכה או גם כשהוא קצת מקטר?
הן מיד מחייכות ואומרות: נכון, אני לא נותנת לו להגיע לבכי.
כשרוני אמרה לי שהיא תבכה ולא תיכנס לחוג
היא בעצם "קיטרה"
היא לא הגיעה לבכי כי זיהיתי את הסיבה לקושי
ידעתי שהיא חוששת מהשינוי, שמדריכה מחליפה זה משהו חדש לה והיא מעדיפה להישאר במקום הנוח והמוכר.
כשהודעתי לה שהולכים לחוג בכל זאת, הזכרתי את החברים ואמרתי שאני בטוחה שהמדריכה החדשה תעשה פעילות מהנה, היא הרגישה את הביטחון שלי והפסיקה ל"קטר".
לוקח לנו זמן להכיר את התינוק הפרטי שלנו,
אבל אם נבין שהקיטורים הם דרך להביע כל מיני תחושות ולאו דווקא צורך באוכל/ידיים
אז ניתן להם גם קצת להתמודד ולפעמים הקיטור ירגע, נניח עליהם יד כדי שידעו שאנחנו כאן
ואם בכל זאת הקיטור מתפתח לבכי נרים אותם ונרגיע על הידיים.
תגלו שתצטרכו לעשות את זה הרבה פחות ממה שנדמה לכן.
כמו שאמא אחת אמרה לי: פתאום הוא ישן יותר מחצי שעה, אני מבינה שפשוט הערתי אותו כל פעם שהוצאתי אותו מהמיטה.
רוני יודעת שאני לא משנה החלטות בגלל שהיא בוכה
היא תקבל חיבוק והבנה
אבל לא תתחמק מהתמודדות
לכן אני תוהה מדוע היא הרגישה צורך להודיע לי על כך שהיא תבכה
אין לי תשובה
אבל כמה שבועות אחר כך כששוב הודיעו לנו שתהיה מדריכה מחליפה,
לא הודעתי לה מראש.
שתלמד להתמודד גם עם הפתעות :)
ובמקומו תהיה מדריכה מחליפה.
סיפרתי לרוני, כדי שהיא תהיה מוכנה לשינוי וזו הייתה תגובתה:
- אז אני לא רוצה ללכת לחוג
- אנחנו נלך ואת תכירי את המדריכה החדשה.
- אז יש לי רעיון אמא, כשנגיע אני אבכה
- טוב, מותר לך לבכות
- אני אבכה ולא אכנס לחוג
- אני חושבת שאת תשמחי לפגוש את החברים ואני בטוחה שיהיה כיף עם המדריכה המחליפה.
היא לא בכתה, נכנסה לחוג והשתתפה
ילדים יודעים איך להפעיל אותנו מיום היוולדם
בכל סדנה או שיעור פרטי הנושא הכי חם זה הבכי והתגובה של ההורים לכך
ההורים פונים כי התינוק לא מוכן לשכב על הבטן או להרדם לבד
וכשמתחילים לבדוק השורה התחתונה היא
התינוק בוכה ואני מרימה אותו
אז אם נרים אותו בכל פעם שהוא בוכה, איך הוא ילמד?
אני בעד להרים תינוק כשהוא בוכה.
אבל כשאני שואלת את האימהות: את מרימה רק כשהוא בוכה או גם כשהוא קצת מקטר?
הן מיד מחייכות ואומרות: נכון, אני לא נותנת לו להגיע לבכי.
כשרוני אמרה לי שהיא תבכה ולא תיכנס לחוג
היא בעצם "קיטרה"
היא לא הגיעה לבכי כי זיהיתי את הסיבה לקושי
ידעתי שהיא חוששת מהשינוי, שמדריכה מחליפה זה משהו חדש לה והיא מעדיפה להישאר במקום הנוח והמוכר.
כשהודעתי לה שהולכים לחוג בכל זאת, הזכרתי את החברים ואמרתי שאני בטוחה שהמדריכה החדשה תעשה פעילות מהנה, היא הרגישה את הביטחון שלי והפסיקה ל"קטר".
לוקח לנו זמן להכיר את התינוק הפרטי שלנו,
אבל אם נבין שהקיטורים הם דרך להביע כל מיני תחושות ולאו דווקא צורך באוכל/ידיים
אז ניתן להם גם קצת להתמודד ולפעמים הקיטור ירגע, נניח עליהם יד כדי שידעו שאנחנו כאן
ואם בכל זאת הקיטור מתפתח לבכי נרים אותם ונרגיע על הידיים.
תגלו שתצטרכו לעשות את זה הרבה פחות ממה שנדמה לכן.
כמו שאמא אחת אמרה לי: פתאום הוא ישן יותר מחצי שעה, אני מבינה שפשוט הערתי אותו כל פעם שהוצאתי אותו מהמיטה.
רוני יודעת שאני לא משנה החלטות בגלל שהיא בוכה
היא תקבל חיבוק והבנה
אבל לא תתחמק מהתמודדות
לכן אני תוהה מדוע היא הרגישה צורך להודיע לי על כך שהיא תבכה
אין לי תשובה
אבל כמה שבועות אחר כך כששוב הודיעו לנו שתהיה מדריכה מחליפה,
לא הודעתי לה מראש.
שתלמד להתמודד גם עם הפתעות :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה