היום בדיוק אני חוגגת שלש עשרה.
שלש עשרה שנים שאני אמא.
שלש עשרה שנים
שבהן אני מצלמת (כמעט) בלי הפסקה.
מרגע שנולדת אמא
נולדת גם צלמת.
התיעוד מתחיל בשלב ההיריון
ממשיך בחדר הלידה
ולא מפסיק יותר.
כשנולדה האמא שבי
הייתה לי מצלמת סטילס לא משהו
ומצלמת וידאו כבדה
עם תיק ענק.
צילמתי המון.
רגעים של שמחה,
של בכי,
רגעים של ערות ושל שינה.
מפגשי חברים ומשפחה,
אמבטיות משותפות,
ארוחות,
משחקים,
תחפושות,
מסיבות גן,
ואפילו סתם פנים מרוחות בגבינה.
ואז,
כשהייתי אמא צעירה,
עוד היו פילים
וכל מה שצולם גם הודפס
זה אומר שלעידו עד גיל שנתיים
יש 5 אלבומים עבים מאוד.
עד גיל 7
יש לו 11 אלבומים.
מאז התמונות רק במחשב או בגלריה של הנייד.
כי מאז שנכנס הסמארטפון לחיי
זה עוד החמיר.
אין דבר כזה לתפוס אותי לא מוכנה.
תמיד יש לי מצלמה והיא מיד נשלפת.
אותם רגעים מונצחים בסטילס ובווידאו.
כי ברגע אפשר להחליף מצב.
ובואו לא נשכח את הסלפי,
אותה המצאה גאונית שמאפשרת לנו לצלם את עצמנו
בקלוז אפ מטורף.
אז הכול מונצח.
אין אירוע שחוויתי שלא מבעד לעדשת המצלמה.
להכין מצגת לעידו נדרשו שעות רבות של מיון תמונות.
מחר אני עומדת לעבור שיעור.
עידו עולה לתורה,
כל המשפחה והחברים הקרובים שלו יגיעו לבית הכנסת
לשמוע ולהתרגש איתנו,
ואני לא יכולה לתעד את זה.
אז צילמתי ביום חמישי בערך 50 תמונות של עידו יושב עם הטלית והתפילין,
בועז, אשר ואבא שלי מצדדיו,
וכמה תמונות שהוא קורא בספר התורה
באדיבות פרמדיק שמתפלל בבית הכנסת
ויודע
שמעזרת נשים לא רואים כלום כשילד בן שלש עשרה עומד מוקף מבוגרים,
הוא ביקש את המצלמה וצילם לי מכל הזוויות האפשריות.
והוא לא מכיר אותי אבל הוא מכיר את השריטה הזו,
היא נפוצה.
מחר אני לא מצלמת,
אני אקשיב,
אסתכל,
אתרגש,
אדמע
ולא אנציח את זה בתמונה.
אנציח את זה בלב.
מחכה לראות איך זה ירגיש.
היה מרגש ועידו ללא ספק נתן הופעה מרשימה עם המון ביטחון ותעוזה, הילד מתבגר:)
השבמחק