נקודת המבט האישית שלנו

אנחנו רגילים להסתכל על העולם מהעיניים שלנו.
לראות סיטואציה ולפרש אותה מתוך ניסיון החיים שלנו.
האכזבות, הכאבים, הפחדים שלנו.

הנה דוגמא:
שתי חברות, אחת מהן זו הבת שלי.
מדברות בניהן על תחרות The Voice שתתקיים בקרוב בבית הספר.
אחת אומרת לשנייה:
אבל את לא יודעת לשיר ולרקוד.

הלב שלי מתכווץ, הבטן מתהפכת.
אז אתם כבר יודעים מי מהן שלי.
מתחשק לי לקפוץ ולהגן על הילדה שלי,
להגיד שהיא כן יודעת, היא אפילו שרה ורוקדת מקסים.
אבל אני עוצרת.
אני יודעת כבר מטעויות עבר שהתגובה שלי תהיה מיותרת.
שתיהן ירגישו את הצורך שלי לקפוץ ולהגן על הבת שלי.
שתיהן ירגישו לא נעים.
החברה שאמרה פשוט את מה שהיא יודעת, היא לא ראתה אותה אף פעם שרה ורוקדת
אז מבחינתה היא לא יודעת.
אולי היא תרגיש שהיא לא בסדר, אולי לא יהיה לה נעים והיא תצטער?
והבת שלי אולי תחשוב, מה, זה נורא שחברה אומרת לי דבר כזה?
אני כנראה צריכה להיעלב אם אמא קפצה להגנתי.
אז עצרתי.

ואז שמעתי אותה אומרת בחיוך: בטח שאני יודעת לשיר ולרקוד אני אפילו יודעת להמציא שירים.
שתיהן צחקו והמשיכו את הבילוי המשותף שלהן.

מזל ששתקתי.
ברגע אחד יכולתי לקלקל את האווירה.

מול הילדים שלנו זה מתחיל מאוד מוקדם.
גם הורים לתינוקות קטנטנים נוטים לפרש את העולם שלהם מתוך העיניים הבוגרות של עצמם.
הנה קישור לסרטון שבו אני מתארת את זה מנקודת המבט של התינוק.
הסרטון

הפרשנות הזו פוגשת אותנו בכל כך הרבה מצבים.
בתוך המשפחה, עם חברים, בעבודה.
כדאי תמיד לשאול: למה התכוונת? לזכור שאולי אנחנו מבינים את זה אחרת
מאשר הכוונה המקורית.

רוצה לקרוא עוד בנושא הזה?

ב 1/5/16  מתחילה סדנה שבה את במרכז,
מה קורה אחרי לידה מבחינה רגשית?
מה קרה לזוגיות? איך מטפלים בתינוק?
יהיו תשובות לכל השאלות,
הקשבה ותמיכה לאתגרים החדשים.

אמא בפעם הראשונה