אני אפתח בהגדרה של מילון אריאל:
דחיפה: "עזרה למישהו לעשות משהו".
דחיקה: "דחיפה, לחיצה, קיפוח מעמדו של מישהו".
מכירים את זה שיש לילדים שלנו קושי ואנחנו רוצים לעזור להם להתגבר עליו? איך עוזרים להם?
למשל, ילד שמפחד לטפס על המגלשה הגבוהה, אפשר לומר לו: "נו קדימה, מה אתה מפחד? תראה איך ילדים קטנים יותר מטפסים לבד...." זו דוגמה טובה לדחיקה. במילים אחרות אמרתי לו שהוא פחות טוב מילדים אחרים.
איך אני אדחוף אותו לטפס? אולי אטפס איתו, אולי אבוא איתו לגינה בשעות שקטות כשאין ילדים נוספים חסרי סבלנות לקצב שלו.
נשמע קל?
מה קורה בזמן אמת? כשאנחנו בגינה, מסביבנו עוד הורים ולא נעים לנו שהילד שלנו מפחד, אנחנו מרגישים צורך לעשות עם זה משהו, ולפעמים מתוך הלחץ נדחק בו.
מדהימות בעיניי אימהות (סליחה מראש מהאבות, אבל זה בד"כ אנחנו הרגישות יותר) שמצליחות גם כשיש "קהל" לראות קודם כל את הילד ולכוון אליו ולצורך שלו את התגובה.
נכון, אנחנו בני אדם וקשה להיות כל הזמן מתוכנן בתגובות. אבל אם נזכור את פני הילד שלנו, אחרי שדחקנו בו לעשות משהו שקשה לו, את תחושת חוסר היכולת שלו להתמודד עם הצורך לרצות אותנו ובנוסף להתמודד עם הקושי שלו.
אם נצליח להטמיע את הגישה הזו להתייחס לקושי של הילד כמקום שדורש דחיפה, ונכוון את התגובה שלנו בהתאם, תהייה לכך תגובת שרשרת.
להתגבר על מכשול זו העצמה כל כך גדולה הרבה יותר מכל מחמאה שניתן להם. התחושה שפחדתי ובכל זאת עשיתי זאת והצלחתי, מעלה את הדימוי העצמי עוד מדרגה.
אגב, אם לא הצלחתי, אבל ניסיתי, ואף אחד לא האיץ בי בדרך, סביר להניח שאנסה שוב.
אני רואה את זה על רוני יום יום. היא לא מוותרת לעצמה, ולפעמים אני רואה אותה כל כך מתאמצת, באותה שנייה בא לי פשוט להגיד לה, תני לי אני אעזור לך. הידיעה שבכך אני מפחיתה את האמון שלה ביכולת להצליח בעצמה, מונעת את זה ממני, אני חושקת שפתיים ומתאפקת. ואז היא מצליחה והאושר על פניה... אין על זה.
בעבודה שלי עם תינוקות זה קורה בכל מפגש.
הדוגמה הנפוצה ביותר: התינוק מתהפך מהגב לבטן, ואימא מוציאה לו את היד שנשארה מתחת לבטן. אני מסבירה לאימא שעם הוצאת היד בעצמו הוא מרוויח המון. הוא מפתל את הגב, מרים את החזה, מרים את האגן, ואז מוציא את היד. הוא מרגיש תחושת עצמאות, תחשבו מה זה בשביל תינוק בן ארבעה, שישה חודשים. מתי עוד הוא יכול להרגיש עצמאות?
ואני רואה את האימהות מקשיבות, מבינות אבל קשה להן. פעם אחת הן לא שמות לב והתינוק מוציא את היד בעצמו ואז הן מבינות. חוסר הסבלנות הוא שלנו, לא של התינוק. נכון שיש תינוקות שבוכים במצב הזה, הם התרגלו שעוזרים להם להוציא את היד (או שעוזרים להם בכלל), גם לזה יש לי פתרון. אפשר ללמד אותם דרך האגן והרגליים להוציא את היד בעצמם, בלי לגעת להם ביד.
ולסיום, כמו שהתחלתי, בואו נעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקשיים שלהם בדחיפה ולא בדחיקה כדי שנעצים אותם ונחזק את הדימוי העצמי שלהם.
דחיפה: "עזרה למישהו לעשות משהו".
דחיקה: "דחיפה, לחיצה, קיפוח מעמדו של מישהו".
מכירים את זה שיש לילדים שלנו קושי ואנחנו רוצים לעזור להם להתגבר עליו? איך עוזרים להם?
למשל, ילד שמפחד לטפס על המגלשה הגבוהה, אפשר לומר לו: "נו קדימה, מה אתה מפחד? תראה איך ילדים קטנים יותר מטפסים לבד...." זו דוגמה טובה לדחיקה. במילים אחרות אמרתי לו שהוא פחות טוב מילדים אחרים.
איך אני אדחוף אותו לטפס? אולי אטפס איתו, אולי אבוא איתו לגינה בשעות שקטות כשאין ילדים נוספים חסרי סבלנות לקצב שלו.
נשמע קל?
מה קורה בזמן אמת? כשאנחנו בגינה, מסביבנו עוד הורים ולא נעים לנו שהילד שלנו מפחד, אנחנו מרגישים צורך לעשות עם זה משהו, ולפעמים מתוך הלחץ נדחק בו.
מדהימות בעיניי אימהות (סליחה מראש מהאבות, אבל זה בד"כ אנחנו הרגישות יותר) שמצליחות גם כשיש "קהל" לראות קודם כל את הילד ולכוון אליו ולצורך שלו את התגובה.
נכון, אנחנו בני אדם וקשה להיות כל הזמן מתוכנן בתגובות. אבל אם נזכור את פני הילד שלנו, אחרי שדחקנו בו לעשות משהו שקשה לו, את תחושת חוסר היכולת שלו להתמודד עם הצורך לרצות אותנו ובנוסף להתמודד עם הקושי שלו.
אם נצליח להטמיע את הגישה הזו להתייחס לקושי של הילד כמקום שדורש דחיפה, ונכוון את התגובה שלנו בהתאם, תהייה לכך תגובת שרשרת.
להתגבר על מכשול זו העצמה כל כך גדולה הרבה יותר מכל מחמאה שניתן להם. התחושה שפחדתי ובכל זאת עשיתי זאת והצלחתי, מעלה את הדימוי העצמי עוד מדרגה.
אגב, אם לא הצלחתי, אבל ניסיתי, ואף אחד לא האיץ בי בדרך, סביר להניח שאנסה שוב.
אני רואה את זה על רוני יום יום. היא לא מוותרת לעצמה, ולפעמים אני רואה אותה כל כך מתאמצת, באותה שנייה בא לי פשוט להגיד לה, תני לי אני אעזור לך. הידיעה שבכך אני מפחיתה את האמון שלה ביכולת להצליח בעצמה, מונעת את זה ממני, אני חושקת שפתיים ומתאפקת. ואז היא מצליחה והאושר על פניה... אין על זה.
בעבודה שלי עם תינוקות זה קורה בכל מפגש.
הדוגמה הנפוצה ביותר: התינוק מתהפך מהגב לבטן, ואימא מוציאה לו את היד שנשארה מתחת לבטן. אני מסבירה לאימא שעם הוצאת היד בעצמו הוא מרוויח המון. הוא מפתל את הגב, מרים את החזה, מרים את האגן, ואז מוציא את היד. הוא מרגיש תחושת עצמאות, תחשבו מה זה בשביל תינוק בן ארבעה, שישה חודשים. מתי עוד הוא יכול להרגיש עצמאות?
ואני רואה את האימהות מקשיבות, מבינות אבל קשה להן. פעם אחת הן לא שמות לב והתינוק מוציא את היד בעצמו ואז הן מבינות. חוסר הסבלנות הוא שלנו, לא של התינוק. נכון שיש תינוקות שבוכים במצב הזה, הם התרגלו שעוזרים להם להוציא את היד (או שעוזרים להם בכלל), גם לזה יש לי פתרון. אפשר ללמד אותם דרך האגן והרגליים להוציא את היד בעצמם, בלי לגעת להם ביד.
ולסיום, כמו שהתחלתי, בואו נעזור לילדים שלנו להתמודד עם הקשיים שלהם בדחיפה ולא בדחיקה כדי שנעצים אותם ונחזק את הדימוי העצמי שלהם.
כמה שאת צודקת.
השבמחקכמה שילדים זקוקים לדחיפה הקלה כדי להצליח.
כמה שילדים אוהבים להצליח לבד.
ואחרי שהם מצליחים, ומעודדים אותם הם כל כך נבנים מזה.
מהמקום הנטול ילדים עדיין, אני יכולה לקחת את זה למקום של עזרה לחברה, לבן זוג. לדחוק במישהו לעשות משהו משרת את הצורך האגואיסטי שלנו, לקחת ממישהו אחר משהו על חשבונו.
השבמחקבעוד שלדחוף זה לתת מעצמנו עבורו, שיצליח.
יש הרבה נשמות "טובות" שמנסות לשים רגליים ולזרוע בנו פחדים, אבל יש את הנשמות הטובות שעוזרות לנו לצמוח ולגדול כי הם יודעים שהם צומחים וגדלים ביחד איתנו.
מקסים ומעורר השראה. הסיפור של היד כל כך נכון וממשיך להתרחש גם עם ילדים יותר גדולים, כל כך הרבה יותר קל ומהיר ויעיל לקלח אותם, להלביש אותם, להיות בטוחה שהוא לא יגיע עם לגן עם חולצה אדומה ומכנסיים כתומים...
השבמחקחשוב חשוב לעודד עצמאות, אני מאמינה שזה גם מחזק את תחושת השייכות שלהם לבית ולמשפחה (להוריד כלים מהשולחן, לעזור לסחוב שקיות מהסופר)
לגמרי,
מחקכל עזרה של ילד מחזקת את הערך העצמי שלו, והאמונה שהוא מסוגל.
ילד קטן שעוזר לאימא הגדולה ומקל עליה, יש לכך המון משמעות.
אני מאמינה שגם כשהם לא רוצים וצריך ל"הכריח" יש לזה חשיבות ובניית דימוי עצמי, כל עוד כמובן שזה לא נעשה עם כעס על כך שהוא מעצמו לא רצה לעזור.
טלי טלי, את מרחיבה את הלב שלי! נוגעת בכל הנושאים המרגשים והחשובים ביותר עם כזאת זוית נפלאה! תודה !!!
השבמחקתודה יקירה, התגובות שלך תמיד מרגשות אותי!
מחק