זה לא אומץ בלי פחד

רוני עכשיו בשלב שבו כל פעם היא מפחדת ממשהו אחר.
לפעמים זה החושך, לפעמים הקוף או התנין ולפעמים החדר כולו.
כבר הרבה זמן שהיא לא רוצה לישון בחדר של עידו.
היא אומרת שכן וכשמתקרב הלילה היא בוכה ואומרת שלא.

מודה, לא היה לי כוח להתעסק עם זה.

לי יותר קל ככה.
במקום לפתוח מיטה, לסדר מצעים ולמחרת לסדר חזרה,
שכל אחד ישן במיטה המאורגנת שלו.
במקום להרגיע ולהסביר,
שאחרי סיפור אחד הסיפור נגמר ויש שקט.

אני אומרת מודה, כי אני יודעת שזו טעות.
אחד התפקידים החשובים שלי כאימא, לדעתי,
זה לעזור לילדים שלי להתגבר על פחדים.
זה לא משנה איזה פחד, כל דבר שמעכב אותם עליי לעזור להם להשתחרר ממנו.

הבעיה שלפעמים נוח שהם מפחדים.

כשילד מפחד הוא נשאר קרוב להורים, הוא נצמד לשיגרה, צריך פחות להתרוצץ אחריו
והחיים הרבה יותר פשוטים.

אבל זה רק נדמה לי שזה יותר קל.
לקלות הזו יש גם תג מחיר.
רוני מפחדת לישון בחדר של עידו
זה אומר שאי אפשר להשאיר אותה לישון אצל הדודים
ולכן אין סיכוי שניסע לסוף שבוע בחו"ל.


היות וממש בא לי לנסוע לברלין/לונדון/ליסבון, החלטתי לעזור לה.
זה לקח חצי שעה במהלכה היא קראה לי כמה פעמים.
שכבתי לידה, חיבקתי אותה, ליטפתי אותה.
ואמרתי לה: זה לא אומץ בלי לפחד.
מחר בבוקר כשתתעוררי מהשינה תוכלי להיות מאוד גאה ולדעת שאת אמיצה כי פחדת והתגברת.

גם אני צריכה לזכור את זה.
הפחד משאיר אותנו במקום הנוח והמוכר.
במקום שבו לא צריך להתמודד או לבדוק עם עצמינו מה עוצר אותנו.

אני מדברת עם הילדים על הכול.
הסברתי מה זה סקס, איך עושים תינוק ואפילו על כך שזה לא תמיד קורה ביחד.
אבל כשהם שואלים אותי על מחלות ומוות אני מתקשה לענות.
כי זה הפחד שלי.
אני מפחדת שאם הם ידעו גם הם יפחדו.
אני מפחדת להדביק אותם בפחד שלי.
אני יודעת כמה אני סובלת ממנו.

לעיתים קרובות הפחד שלנו מקשה על הקרובים לנו.
אימא של תינוקת מתוקה בת 3 חודשים שמניקה אותה במסירות,
סיפרה לי שבני משפחה קרובים אומרים לה: זה לא מספיק, היא רזה מדי, צריך לתת גם תוספות.

בבת אחת חזרתי 11.5 שנים אחורה.
אימא צעירה, לתינוק ראשון במשפחה שיונק.
איך היה לאימא שלי קשה שעידו לא מקבל דייסה.
לא היתה פעם אחת שהוא בכה והיא לא אמרה לי: אני חושבת שהוא רעב.
בכל פעם שחזרתי מטיפת חלב ואמרתי לה כמה הוא שוקל ואיך הוא עולה בעקומות, היא שאלה: את בטוחה?
בכל הזדמנות שמעתי איך אני בכיתי חודשיים ורק כשהיא הפסיקה להניק אותי, הפסקתי לבכות והיא הבינה שהייתי רעבה.
אה, כן, וגם שנגמר לה החלב.

היא פעלה מתוך רצון לעזור ומכוונה טובה.
אבל במקום שזה ישאר הפחד שלה, היא העבירה אותו אלי, ובקושי הראשון שהיה
הפסקתי להניק.

כשרוני נולדה כבר היה לי אומץ.
היא הייתה קטנה.
אחרי חודש בפגיה היא שוחררה הבייתה במשקל 2 ק"ג ופחדתי.
האחיות בפגיה אמרו לי שאם אני אניק אותה היא תרד במשקל ולכן צריך להמשיך לשאוב.
אבל ידעתי שאם אצטרך לשאוב לא אוכל להתמיד בזה לאורך זמן.
והנקתי.
הלכתי עם הלב שלי והייתי אמיצה.
לא הערתי אחרי 3 שעות כי אני יודעת ששינה חשובה לא פחות מאוכל.
ולא נתתי תוספות.

חשוב לי להדגיש:
אני לא פנאטית בנושא הנקה.
ואין פה מטרה להטיף לנשים שצריך להניק.
אני אוהבת להניק ולכן לי זה היה חשוב.

רוני התעוררה בבוקר שאחרי, שמחה לראות את עידו לידה ושניהם באו יחד אלינו לחדר.
"אימא, אני פִיחָדְתִּי אבל בכל זאת ישנתי עם עידו".
"נכון מתוקה, התגברת על הפחד, את מאוד אמיצה".