אני באמת מבינה אתכן
כשאני אומרת שאני יודעת שזה קשה לשחרר.
זה לא שאני מבינה כי עברתי את זה פעם,
אני מבינה כי אני עוברת את זה כל יום.
כי זה שהילדים שלי כבר גדולים
זה לא אומר שחבלים נוספים לא משתחררים כל יום.
כי החבל הזה שקשרנו אז בהתחלה,
הוא ממש עבה.
היה לי קשה לשחרר את עידו לזחול על הרצפה -
כי חששתי שהוא יתהפך ויקבל מכה בראש.
היה לי קשה לאפשר לו לקפוץ מחומה גבוהה בגיל שנתיים בלי יד -
כי פחדתי שהוא ייפול על הפרצוף.
היה לי קשה לשחרר אותו להיכנס לבד לגן בפעם הראשונה,
כשהוא רצה להיפרד ליד השער -
כי חששתי שהגננת לא תשים לב שהוא הגיע ולא תברך אותו לשלום כשהוא נכנס.
היה לי קשה לשחרר אותו לחזור הביתה לבד בכיתה ד',
לחצות כביש, לחמם לעצמו אוכל ולחכות עד ארבע כשאני מגיעה -
טוב אני לא צריכה להסביר למה, נכון?
היה לי קשה לשחרר אותו כשהוא הלך בפעם הראשונה לבד עם חברים לבריכה -
כי אולי הוא לא ישתה מספיק, ואולי הם ישתוללו מדי ויקרה אסון.
היה לי קשה לשחרר אותו לטיול שנתי ראשון עם לילה -
כי טיפסו על מצוק, כי היה שרב, כי הוא אסמתי.
והיה לי קשה אתמול כשהוא הוציא את האופניים מהמחסן,
אופניים שבשנים האחרונות היו בשימוש רק ביום כיפור
(אין ספק שהיה קל יותר כשהוא פשוט שיחק כדורגל בשכונה)
ונסע עם חברים ברחבי העיר.
והיה לי עוד יותר קשה כי הוא לא לקח את הנייד
ואני ספרתי את הדקות עד שהוא נכנס ב 19:30 הביתה מזיע ומרוצה.
אז גם לי קשה.
ולכן אני לא סתם אומרת שאני מבינה אתכן.
אני באמת מבינה אתכן.
רק שהחבל הזה חונק.
הוא לא רק מגביל הוא גם משדר להם שהעולם לא בטוח.
ואם העולם לא בטוח אז צריך לפחד ולהיזהר.
אז הנה תגידו לי שהעולם באמת לא בטוח.
וזה נכון הוא לא תמיד בטוח.
אבל במקומות שאפשר צריך לאפשר.
מה האלטרנטיבה בעצם?
ילד מפוחד?
ילד מבוהל?
אני תמיד משחררת למרות שקשה לי.
וזה לא הופך להיות קל יותר עם השנים. בחיי.
אתמול כשהתחרפנתי לי בשקט
שאלתי את עצמי אם עשיתי טעות והייתי צריכה להגיד לו לא.
אולי הייתי צריכה להתעקש על הנייד?
או אולי להגיד עוד פעם אל תיסע על הכביש
כי 3 פעמים זה לא מספיק.
וגם לרוני אמרתי תזכרי איך אמא דואגת כשהיא לא יודעת איפה עידו נמצא.
ורוני הבטיחה: אני תמיד אקח טלפון.
אבל כשהוא נכנס הכרחתי את עצמי לומר לו קודם כל
אני שמחה לראות אותך!
ורק אחר כך אמרתי:
אין יותר לצאת בלי טלפון.
ומיד שאלתי
נסעת רק על המדרכה, נכון?
כשאני אומרת שאני יודעת שזה קשה לשחרר.
זה לא שאני מבינה כי עברתי את זה פעם,
אני מבינה כי אני עוברת את זה כל יום.
כי זה שהילדים שלי כבר גדולים
זה לא אומר שחבלים נוספים לא משתחררים כל יום.
כי החבל הזה שקשרנו אז בהתחלה,
הוא ממש עבה.
היה לי קשה לשחרר את עידו לזחול על הרצפה -
כי חששתי שהוא יתהפך ויקבל מכה בראש.
היה לי קשה לאפשר לו לקפוץ מחומה גבוהה בגיל שנתיים בלי יד -
כי פחדתי שהוא ייפול על הפרצוף.
היה לי קשה לשחרר אותו להיכנס לבד לגן בפעם הראשונה,
כשהוא רצה להיפרד ליד השער -
כי חששתי שהגננת לא תשים לב שהוא הגיע ולא תברך אותו לשלום כשהוא נכנס.
היה לי קשה לשחרר אותו לחזור הביתה לבד בכיתה ד',
לחצות כביש, לחמם לעצמו אוכל ולחכות עד ארבע כשאני מגיעה -
טוב אני לא צריכה להסביר למה, נכון?
היה לי קשה לשחרר אותו כשהוא הלך בפעם הראשונה לבד עם חברים לבריכה -
כי אולי הוא לא ישתה מספיק, ואולי הם ישתוללו מדי ויקרה אסון.
היה לי קשה לשחרר אותו לטיול שנתי ראשון עם לילה -
כי טיפסו על מצוק, כי היה שרב, כי הוא אסמתי.
והיה לי קשה אתמול כשהוא הוציא את האופניים מהמחסן,
אופניים שבשנים האחרונות היו בשימוש רק ביום כיפור
(אין ספק שהיה קל יותר כשהוא פשוט שיחק כדורגל בשכונה)
ונסע עם חברים ברחבי העיר.
והיה לי עוד יותר קשה כי הוא לא לקח את הנייד
ואני ספרתי את הדקות עד שהוא נכנס ב 19:30 הביתה מזיע ומרוצה.
אז גם לי קשה.
ולכן אני לא סתם אומרת שאני מבינה אתכן.
אני באמת מבינה אתכן.
רק שהחבל הזה חונק.
הוא לא רק מגביל הוא גם משדר להם שהעולם לא בטוח.
ואם העולם לא בטוח אז צריך לפחד ולהיזהר.
אז הנה תגידו לי שהעולם באמת לא בטוח.
וזה נכון הוא לא תמיד בטוח.
אבל במקומות שאפשר צריך לאפשר.
מה האלטרנטיבה בעצם?
ילד מפוחד?
ילד מבוהל?
אני תמיד משחררת למרות שקשה לי.
וזה לא הופך להיות קל יותר עם השנים. בחיי.
אתמול כשהתחרפנתי לי בשקט
שאלתי את עצמי אם עשיתי טעות והייתי צריכה להגיד לו לא.
אולי הייתי צריכה להתעקש על הנייד?
או אולי להגיד עוד פעם אל תיסע על הכביש
כי 3 פעמים זה לא מספיק.
וגם לרוני אמרתי תזכרי איך אמא דואגת כשהיא לא יודעת איפה עידו נמצא.
ורוני הבטיחה: אני תמיד אקח טלפון.
אבל כשהוא נכנס הכרחתי את עצמי לומר לו קודם כל
אני שמחה לראות אותך!
ורק אחר כך אמרתי:
אין יותר לצאת בלי טלפון.
ומיד שאלתי
נסעת רק על המדרכה, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה