שירים למחשבה

ביום חמישי בילינו בלילה הלבן של תל אביב.
חנינו והתחלנו לרדת לכוון שוק הפשפשים.
ראינו שאנשים מטפסים ועולים לגבעה וקצת כמו בחו"ל החלטנו ללכת בעקבותיהם.
על הגבעה הופיע דניאל סלומון.
בין השירים הוא שר את השיר "בא מכאב".
זו לא פעם ראשונה ששמעתי את השיר הזה, אבל באותו ערב,
כשישבנו על הדשא מול הבמה, ודניאל ניגן בפסנתר ושר, כל מילה בשיר  הדהדה לי.
משפט אחד בשיר תפס את תשומת לבי במיוחד.
"לא רוצה משפחה מאושרת של הורים שמבינים, כל דבר שעובר על הילד ותמיד הם מודאגים"

רק אתמול התעסקתי פעמיים במחשבה האם החלטתי נכון.
המליצו לי על מורה פרטי לאנגלית. מורה גבר. שעידו אמור ללכת וללמוד אצלו בבית.
מטריד?
זה עבר לי בראש.
אח"כ התקשר חבר חדש מהקייטנה, ילד שאני לא מכירה, בגילו מבית ספר אחר והזמין אותו.
שוב רצו מחשבות בראש, אני לא מכירה את הילד או את המשפחה.

אני אימא אחראית או אימא היסטרית?

הדור שלנו גדל בלי ששמו עלינו כל כך הרבה פוקוס.
בגיל של עידו הלכתי לספרייה העירונית לבד.
בדרך עברתי ברחוב קטן, מואר וקרוב לרחוב הראשי.
בכל פעם שהלכתי לספרייה ידעתי שהסוטה יעמוד שם.
הוא עמד וחיכה וכשמישהי הייתה עוברת הוא היה מוציא את ה... שלו ומנפנף בו.
אני הייתי רצה את כל הקטע הזה בטיל.
אני בטוחה שלא רק אני ראיתי את הסוטה הזה.
נראה לי שאף אחד לא טרח להתקשר למשטרה ולדווח עליו. הרי היו תופסים אותו בשנייה.
ההורים שלי לא העלו בדעתם ללוות אותי לספרייה.

חברה טובה שלי גרה צמוד לגינה שהיה בה אונס.
לא נאסר עליי ללכת אליה או לחזור ממנה לבד.
אני זוכרת שהגבלתי את עצמי, וחזרתי לפני שהחשיך.

הסבים שלנו היו עסוקים בלהקים מדינה.
ההורים שלנו היו עסוקים בלהמציא ישראליות שונה ממה שהביאו הוריהם מארצות שונות.
מה נשאר לנו? להתעסק בעצמנו.
אז יש לנו יותר דיכאונות וחרדות ואנחנו הרבה יותר מתעסקים בילדים שלנו.

כל ילד שצבר כמה שנים כבר ביקר אצל מרפאה בעיסוק/קלינאית תקשורת/מאבחן קשב וריכוז/מורה להוראה מתקנת ועוד כל מיני "חוגים" כאלה.

אני נמצאת במשבצת הזו של "הורים שמבינים" גם כאימא וגם כמדריכה להתפתחות.
כמדריכה אני צריכה לספר לאימא את הסיפור של התינוק שלה. למה הוא לא מתהפך?
אני צריכה להקשיב לה ולהבין מדבריה מדוע מתוך כל הסיבות האפשריות הילד שלה לא מתהפך.
אם זה קושי מוטורי פשוט (זה כמעט אף פעם לא) כי הוא לא שוכב מספיק על הבטן או לא יודע לדחוף את הרצפה, או שאולי הוא מפחד לאבד שווי משקל ויש פה בכלל גורם רגשי.

דניאל סליחה.
אני לא מסכימה איתך. (אבל אני אוהבת את השירים שלך)
אם הבנתי אותך נכון, לדעתך זה לא טוב להבין את הילדים שלנו ולתת להם מענה מדויק.
אני כן מסכימה שדאגות לא עושות טוב. ילד שדואגים לו דואג בעצמו ולעצמו וכבר התעסקנו בפוסט אחר (למה?) לאן זה מוביל.
אבל האם ילד שהוריו לא משתדלים להביא אותו למיצוי הפוטנציאל שלו יותר בקלות, יגדל מאושר יותר?
לדעתי לא.

אולי אני טועה.
מהדור שלנו יצאו אנשים מבריקים ויצירתיים.
עולם ההיי טק, הרפואה והאומנות מורכב מהם.
מה ייצא מהדור של ילדינו?
רק השנים יגידו, אני מקווה שאנחנו עושים נכון.

תהנו